רשימות שיעורים על יבמות י״ז

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת יבמות, תשע"א

« רשימות שיעורים על יבמות ט״ז ע״ב רשימות שיעורים על יבמות י״ח ע״א »

1 יבמות פתח ↗

זוֹ חַדְיָיב, ״נְהַר גּוֹזָן״ — זוֹ גִּינְזַק, ״וְעָרֵי מָדַי״ — זוֹ חַמְדָּן וְחַבְרוֹתֶיהָ, וְאָמְרִי לַהּ: זוֹ נִיהַר וְחַבְרוֹתֶיהָ. חַבְרוֹתֶיהָ מַאן? אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּרַךְ, מוּשְׁכֵּי, חִידְקֵי וְדוּמְקֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן לִפְסוּל. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: בִּנְךָ הַבָּא מִן יִשְׂרְאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַגּוֹיָה קָרוּי בִּנְךָ, אֶלָּא בְּנָהּ. וְהָאִיכָּא בָּנוֹת, וְאָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ, בֶּן בִּתְּךָ הַבָּא מִן הַגּוֹי קָרוּי בִּנְךָ! גְּמִירִי דִּבְנָתָא דְּהָהוּא דָּרָא אִיצְטְרוֹיֵי אִצְטְרוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁעֲשָׂאוּם גּוֹיִם גְּמוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּה׳ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ״. יָתֵיב רַב יוֹסֵף אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה וְיָתֵיב וְקָאָמַר: עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל דְּעָבְדִי יוֹמָא טָבָא כִּי חָרְבָה תַּרְמוֹד. וְהָא חֲרִיב! הַהִיא תָּמוֹד הֲוַאי. רַב אָשֵׁי אָמַר: הַיְינוּ תַּרְמוֹד הַיְינוּ תָּמוֹד, אִכְּפוֹלֵי הוּא דְּמִכַּפְלָא: חֲרִיב מֵהַאי גִּיסָא — אִיתִּיב מֵהַאי גִּיסָא, וְאִי חֲרִיב מֵהַאי גִּיסָא — אִיתִּיב מֵהַאי גִּיסָא. יָתֵיב רַב הַמְנוּנָא קַמֵּיהּ דְּעוּלָּא וְקָא הָוֵי בִּשְׁמַעְתָּא, אָמַר: מָה גַּבְרָא וּמָה גַּבְרָא! אִי לָאו דְּהַרְפַּנְיָא מָאתֵיהּ! אִכְּסִיף, אֲמַר לֵיהּ: כְּסַף גֻּלְגֻּלְתָּא, לְהֵיכָא יָהֲבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ לְפוּם נַהֲרָא. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, מִפּוּם נַהֲרָא אַתְּ. מַאי הַרְפַּנְיָא? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַר שֶׁהַכֹּל פּוֹנִין בּוֹ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: כׇּל שֶׁאֵין מַכִּיר מִשְׁפַּחְתּוֹ וְשִׁבְטוֹ נִפְנֶה לְשָׁם. אָמַר רָבָא: וְהִיא עֲמוּקָּה מִשְּׁאוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם״, וְאִילּוּ פְּסוּל דִּידְהוּ לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָּא. פְּסוּלֵי דְהַרְפַּנְיָא מִשּׁוּם פְּסוּלֵי דְּמֵישׁוֹן, וּפְסוּלֵי דְּמֵישׁוֹן מִשּׁוּם פְּסוּלֵי דְתַרְמוֹד, פְּסוּלֵי דְתַרְמוֹד מִשּׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: קַבָּא רַבָּא וְקַבָּא זוּטָא, מִיגַּנְדַּר וְאָזֵיל לִשְׁאוֹל, וּמִשְּׁאוֹל לְתַרְמוֹד, וּמִתַּרְמוֹד לְמֵישָׁן, וּמִמֵּישָׁן לְהַרְפַּנְיָא. הֲדַרַן עֲלָךְ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים כֵּיצַד אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ? שְׁנֵי אַחִים, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְנוֹלַד לָהֶן אָח, וְאַחַר כָּךְ יִיבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וּמֵת. הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר וּמֵת, שְׁנִיָּה — חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן: מַאן דְּתָנֵי רִאשׁוֹנָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, מַאן דְּתָנֵי שְׁנִיָּה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי

2 יבמות פתח ↗

2 חולין פתח ↗

וּלְעָלְמָא לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתְנַן: הַנּוֹתֵן לַפּוּנְדָּקִית שֶׁלּוֹ – מְעַשֵּׂר אֵת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֵת שֶׁהוּא נוֹטֵל הֵימֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָהּ מַחְלֶפֶת! הָתָם נָמֵי מוֹרְיָא וְאָמְרָה: בַּר בֵּי רַב לֵיכוֹל חַמִּימָא, וַאֲנָא אֵיכוֹל קָרִירָא. וּלְחַלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתַנְיָא: אֵשֶׁת חָבֵר טוֹחֶנֶת עִם אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ בִּזְמַן שֶׁהִיא טְמֵאָה, אֲבָל לֹא בִּזְמַן שֶׁהִיא טְהוֹרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בִּזְמַן שֶׁהִיא טְמֵאָה לֹא תִּטְחוֹן, מִפְּנֵי שֶׁחֲבֶירְתָּהּ נוֹתֶנֶת לָהּ וְאוֹכֶלֶת. הַשְׁתָּא מִיגְזָל גָּזְלָה, חַלּוֹפֵי מִיבַּעְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: הָתָם נָמֵי מוֹרְיָא וְאָמְרָה ״תּוֹרָא מִדְּיָשֵׁיהּ קָאָכֵיל״. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז, בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, לִפְנֵי רַבִּי עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן, וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כּוּלָּהּ עַל יָדוֹ. חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר, אַתָּה תִּנְהוֹג בּוֹ הֶיתֵּר? דְּרַשׁ לָהֶן מִקְרָא זֶה: ״וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן״. אֶפְשָׁר בָּא אָסָא וְלֹא בִּיעֲרוֹ, בָּא יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּיעֲרוֹ? וַהֲלֹא כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּיעֲרוּם!

3 יבמות פתח ↗

4 יבמות פתח ↗

4 קידושין פתח ↗

רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נׇכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר״. וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד שָׁאנֵי? אֶלָּא מֵהָכָא: ״כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה״.

5 יבמות פתח ↗

6 יבמות פתח ↗

7 יבמות פתח ↗

8 רש"י על יבמות פתח ↗

המיוחדים בנחלה - שחולקין נחלה אחת לאפוקי לוט שאין חולקין נחלה אחת:

9 יבמות פתח ↗

רִאשׁוֹנָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ: מַאי רִאשׁוֹנָה — רִאשׁוֹנָה לִנְפִילָה, וּמַאן דְּתָנֵי שְׁנִיָּה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ: מַאי שְׁנִיָּה — שְׁנִיָּה לְנִשּׂוּאִין. מִי לָא עָסְקִינַן דְּיִבֵּם וְאַחַר כָּךְ כָּנַס? אֶלָּא מַאי שְׁנִיָּה — שְׁנִיָּה בְּנִשּׂוּאִין. אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ הֵיכָא כְּתִיבָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָמַר קְרָא: ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו״, שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְשִׁיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, פְּרָט לְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ. ״יַחְדָּו״ — מְיוּחָדִים בַּנַּחֲלָה, פְּרָט לְאָחִיו מִן הָאֵם. רַבָּה אָמַר: אַחִין מִן הָאָב יָלֵיף ״אַחְוָה״ ״אַחְוָה״ מִבְּנֵי יַעֲקֹב: מַה לְהַלָּן — מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם, אַף כָּאן — מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם. וְלֵילַף ״אַחְוָה״ ״אַחְוָה״ מֵעֲרָיוֹת! דָּנִין ״אַחִים״ מֵ״אַחִים״, וְאֵין דָּנִין ״אַחִים״ מֵ״אָחִיךָ״. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ, הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״, ״וּבָא הַכֹּהֵן״, זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא מִידֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא מִידֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ — מִדְּדָמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן. וְלֵילַף ״אַחְוָה״ ״אַחְוָה״ מִלּוֹט, דִּכְתִיב: ״כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ״! מִסְתַּבְּרָא מִבְּנֵי יַעֲקֹב הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, מִשּׁוּם דְּמַפְנֵי: מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב ״שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ בְּנֵי אָבִינוּ״, וּכְתִיב ״אַחִים״ — שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״אַחִים״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״יַחְדָּו״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״אַחִים״, הֲוָה אָמֵינָא: לֵילַף ״אַחְוָה״ ״אַחְוָה״ מִלּוֹט, וְכִי תֵּימָא לָא מַפְנֵי — לָאיֵי, אַפְנוֹיֵי מַפְנֵי, מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב ״רֵעִים״, וּכְתִיב ״אַחִים״, שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי — כְּתַב רַחֲמָנָא: ״יַחְדָּו״, הַמְיוּחָדִים בַּנַּחֲלָה. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״יַחְדָּו״ — הֲוָה אָמֵינָא דִּמְיַיחֲדִי בְּאַבָּא וּבְאִמָּא, צְרִיכָא. וְהָא מֵהֵיכָא תֵּיתֵי? יִבּוּם בַּנַּחֲלָה תְּלָא רַחְמָנָא, וְנַחֲלָה מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם הִיא! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְחִידּוּשׁ הוּא דְּקָמִשְׁתְּרֵי עֶרְוָה גַּבֵּיהּ, אֵימָא עַד דִּמְיַיחֲדִי בְּאַבָּא וּבְאִמָּא, צְרִיכָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה — מוּתָּר בְּאִמָּהּ, אַלְמָא קָסָבַר אֵין זִיקָה. וְלֵימָא: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין זִיקָה! אִי הֲוָה אָמַר הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בִּתְרֵי, אֲבָל בְּחַד — יֵשׁ זִיקָה. וְלֵימָא: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין זִיקָה אֲפִילּוּ בְּחַד! אִי אָמַר הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ מֵחַיִּים — קָמַשְׁמַע לַן לְאַחַר מִיתָה אִין, מֵחַיִּים לָא — מִשּׁוּם דְּאָסוּר לְבַטֵּל מִצְוַת יְבָמִין. תְּנַן: יְבִמְתּוֹ שֶׁמֵּתָה — מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. בַּאֲחוֹתָהּ אִין, בְּאִמָּהּ לָא. הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בְּאִמָּהּ, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא: אִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה — מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ, בַּאֲחוֹתָהּ אִין, אֲבָל בְּאִמָּהּ לָא, דְּהָוְיָא לַהּ אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא — תְּנָא נָמֵי סֵיפָא מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה — אָסוּר בְּאִמָּהּ. אַלְמָא קָסָבַר יֵשׁ זִיקָה. וְלֵימָא: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר יֵשׁ זִיקָה! אִי הֲוָה אָמַר הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּחַד, אֲבָל בִּתְרֵי — אֵין זִיקָה. וְהָא כִּי פְּלִיגִי — בִּתְרֵי פְּלִיגִי? אֶלָּא: אִי אָמַר הָכִי,

10 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

ואחין מן האב. הקשה ר"י אמאי לא קתני אחי האב נוחלין ומנחילין שהן כתובין נמי בפרשה ותירץ משום דאחי האב וכל שאר אב נפקי מהנך האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב דכיון שנודע שהבנים קודמין ואחר הבנים האב ואחר האב אחין הרי אחי האב נפקי מכלל זה על ידי משמוש דאם היה האב קיים היה יורש ועכשיו שאינו קיים הרי הוא יורש בקבר להנחיל לבנו שהוא אחי אביו של מת ומשמוש שמעינן מדתנן בסמוך בני אחות שמנחילה בקבר נכסי אחיה לבנה וא"ת אם כן אחין מן האב נמי לא ליתני דשמעינן ליה מהאב את הבנים על ידי משמוש נחלה שהאב יורש את בנו להנחיל לשאר בניו הקיימין שהן אחי המת ויש לומר דנקט אגב דבעי למיתני אחים מן האם לא נוחלין ולא מנחילין דההוא איצטריך למיתני אע"ג דתנא האשה אינה נוחלת את בנה סד"א נהי דאינו יורש אחיו מן האם מכח אמו מכח אח הוה אמינא דיורש דכתיב ונתתם את נחלתו לאחיו לא שנא מן האב ולא שנא מן האם וכי תימא דמכל מקום לא איצטריך למיתני דשמעי' מרישא דקתני אחין מן האב דוקא ולא אחין מן האם איצטריך דהוה אמינא אחין מן האב לרבותא נקט אף על פי שאין כל כך ודאין כמו אחין מן האם ואם תאמר אם כן אחי האב נמי ליתני אגב אחי האם דסיפא ויש לומר דאי הוי תני אחי האב תו לא הוה צריך למיתני אחי האם דמכלל אחי האב שמעינן להו ועוד דלא שייך למיתני אגב אחי האם דהיא גופה משנה דלא צריכא היא כדדייקינן בגמ' דהיינו בני אחות:

11 יבמות פתח ↗

12 יבמות פתח ↗

13 רש"י פתח ↗

והא מהיכא תיתי - דלימא עד דמייחדי באבא ובאמא והא ייבום בנחלה תליא דכתיב דברים כ״ה:ו׳ יקום על שם אחיו המת ואוקמינן לקמן יבמות דף כד. על שם אחיו לנחלה שיירש המייבם כל נכסי המת ואין אחין חולקין עמו:

14 יבמות פתח ↗

15 יבמות פתח ↗

16 תוספות על כתובות פתח ↗

ולדרוש להו דאונס שרי - וא"ת והא אמרינן בפ' בן סורר ומורה סנהדרין עד. ושם על כל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי דכתיב יחזקאל כג וזרמת סוסים זרמתם ומייתי ראיה דפריך בפ' בן סורר ומורה שם: הא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא ומתוך כך התיר ר"ת לבת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים לקיימה לאותו עובד כוכבים כשנתגייר דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה ואין נראה לריב"ם דהא ע"י ביאת עובד כוכבים נאסרה לבעלה כדאמר הכא דאיכא פרוצות ובפ' האשה שנתארמלה לקמן כתובות כו: ושם גבי האשה שנחבשה בין העובדי כוכבים אמרי' דברצון אסורה לבעלה ואמר נמי במגילה דף טו. כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיבא בעילת מצרי כביאת בהמה והוא הדין לבועל אע"ג דאין זנות לבהמה ואין ביאת בהמה פוסלת ואוסרת כדאמרי' בפ' הבא על יבמתו יבמות נט: ביאת מצרי הויא ביאה וכי אפקריה רחמנא לזרעיה הני מילי לענין דאין לו חיים וזרעו חשוב כזרע בהמה ויש לומר דהכי פריך ולדרוש להו דאונס שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה כדמשני בפרק בן סורר ומורה אסתר קרקע עולם היתה והא דלא פריך התם גילוי עריות הויא דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם היא ואין לה למסור עצמה אבל לענין חילול השם לא היה נראה לו שיועיל טעם דקרקע עולם ומשני קרקע עולם היתה ואפילו חילול השם ליכא ובפרק מצות חליצה יבמות קג. ושם דפריך גבי יעל והא קמתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שהטיל בה זוהמא ולא משני קרקע עולם היתה משום דהתם לא פריך אמאי לא מסרה עצמה דהא לא היה רוצה להמיתה דאדרבה היה צריך שתשמרהו אלא הכי פירושו והא מתהניא מעבירה למה משבחה הכתוב מנשים באהל תבורך ודרשינן בנזיר דף כג: ושם גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ופריך דיעל נמי הוה עבירה שלא לשמה דהא מתהניא מעבירה ומשני דלא מתהניא ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל:

17 יבמות פתח ↗

18 תוספות על יבמות פתח ↗

אשת אחיו מאמו - משמע הכא דבאשת אחיו מאמו יש בה כרת דבחייבי לאוין סבר תנא דמתני' דחולצת כדתנן בפ"ב לקמן יבמות ד' כ. איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ובהדיא תניא בגמרא מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת כו' והקשה רבינו שמואל דבת"כ משמע שאין בה כרת דקתני התם ואיש אשר יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו או אינו אלא באשת אחיו מאמו והדין נותן הואיל ואסר אחות אביו ואחות אמו ואסר אשת אחיו מה אחות אביו ואחות אמו בין מן האב בין מן האם וכו' ת"ל נדה היא מה נדה יש לה היתר ויש לה איסור אף אשת אח יש לה היתר ויש לה איסור וזו היא אשת אחיו מאביו שיש לה איסור ויש לה היתר אם יש לה בנים אסורה אין לה בנים מותרת משמע דאתא למעוטי אשת אחיו מאמו דאין בה כרת ודוחק לומר ולפרש דדרשא דת"כ לא אתא למעוטי אשת אחיו מאמו אלא אתא למימר דאיכא כרת אף באשת אחיו מאביו באין לה בנים בחיי בעלה אע"ג דיש לה היתר לאחר מיתה דמה נדה אע"ג שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת אף אשת אח כן והכי דריש בריש הבא על יבמתו לקמן יבמות נד. דאין הלשון משמע כלל כן ועוד דבירושלמי דפרק כלל גדול קאמר דאחותו יצאת לחלק ודודתו יצאת לידון בערירי והדר פריך מאשת אח למה יצאת ומשני לידון בערירי והדר קאמר ר' יוסי דודתו לצורך יצאתה למעט אשת אחיו מאמו דמה דודתו באשת אחי אביו מאביו כדיליף התם ערות דודו מדודו או בן דודו דאיירי באחי אביו מאביו אף אשת אחיו באחיו מאביו ובתר הכי דריש לה מנדה היא כמו בת"כ משמע בהדיא דלמעט אשת אחיו מאמו אתא ותירץ ה"ר משה דלא אתא למעוטי אלא מערירי דכתיב בההוא קרא אבל כרת יש בה והא דבעי למילף מאחות אב ואחות אם דבין מן האב בין מן האם אע"ג דבאחות אב ואחות אם לא כתיב ערירי אהקישא דר' יונה דריש הבא על יבמתו ג"ז שם: סמיך דמהקישא דאשת אחיו מן האב נקיש כל העריות לחומרא ולא נקיש לאשת אחיו מאמו לקולא דממעט מנדה היא ולא יתכן פירוש זה לרש"י שאומר דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי וחילוק יש בין מיתה לכרת כדאמר בירושלמי פ"ב דבכורים דכרת בן נ' ומפיק ליה מדכתיב אל תכריתו את שבט הקהתי במדבר ד׳:י״ח ועבודתם עד נ' ומיתה היא בס' כמתי מדבר דכתיב שם יד יתמו ושם ימותו וחולק על הש"ס שלנו דבמ"ק ד' כח. ושם אמרינן מנ' ועד ס' זו היא מיתת כרת ונוכל לומר לפי הש"ס שלנו דמיתה בידי שמים אחר ס' וקודם זמן כרת וא"ת לפי' ריב"א דבריש הבא על יבמתו לקמן יבמות נה. מאי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי כיון דמכרת לא שמעי' ערירי ואי משום דמאשת אח שמעי' ערירי בכל העריות אם כן ה"ל לאקשויי אערירי דאשת אח למה לי דכתיב לבסוף ואר"י משום דבההיא שמעתא לעיל יליף כל העריות מנדה להעראה להכי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי לילף הא נמי מנדה דכתיב גבי אשת אחיו נדה היא:

19 תוספות על יבמות פתח ↗

20 יבמות פתח ↗

21 יבמות פתח ↗

22 יבמות פתח ↗

23 יבמות פתח ↗

24 יבמות פתח ↗

25 יבמות פתח ↗

26 תוספות על יבמות פתח ↗

לעולם לית ליה לרבי הני כללי ובפלוגתא קמיירי - וא"ת ליתני אשת איש שפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש גיטין דף פב. ר"א ורבנן דלר"א הוי גט ואסורה לפלוני ואם נשאת לאחיו ומת פוטרת צרתה ואע"ג דאסורה לכל אדם אפי' לרבי אליעזר מדרבנן עד שימות המגרש או הפלוני דחיישינן שמא תנשא לו לאחר שתתאלמן או תתגרש מזה ונמצאו בניה ממזרים כדחיישינן בהמגרש שם דף פד. ע"מ שלא תבעלי לפלוני שמא תבעל לו אחר שתתאלמן או אחר שתתגרש ובעודה תחתיו ליכא למיחש יותר מאבא ואביך מ"מ לוי דקתני נמי דאי כדאמרינן לקמן קשה דליתני נמי להך ולמאן דנפקא ליה מאחות אשה ניחא דלא דמי הך לאחות אשה דע"מ שלא תנשאי שריא ליה בזנות וע"מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ולא דמיא לאחות אשה ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כמו בחוץ מפלוני א"כ שריא ליה כי נשאת לאחיו קודם ואפי' אי לא חשיב שיור מ"מ לא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשתו אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתבעל לו ואפי' תחשבנה אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו מ"מ לא דמי כיון שאם תבעל ליבם שנאסרה עליו הויא אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם הלכך לא פטרה צרתה ומיהו למאן דנפקא ליה מולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין קשה וי"ל אע"ג דלוי תני דאי ובפלוגתא קמיירי לא קמיירי אלא בפלוגתא דס"ל לתנא דמתני' כוותיה תדע דלא תני לוי חייבי לאוין אע"ג דלר"ע לאו בני חליצה וייבום נינהו ומאן דמוסיף לעיל אשת אחיו שלא היה בעולמו ומשכחת לה כר"ש אע"ג דשמא תנא דמתני לא סבר לה כר"ש היינו משום דבכולן אני קורא בהן משמע ליה דקאי אכולהו אבל אי מודו רבנן לר"א בקידושין דמספקא ליה לאביי מדקאמר בריש המגרש גיטין דף פב: ושם דאם איתא לר' אבא קשיא ליתני אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון ונפלה לפני לוי אחיו וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין וי"ל דלא קרינא לגביה אשת המת דכבר נאסרה עליו לפני קדושי אחים משום אשת אח ולא חשיב ערוה במקום מצוה ומיהו אי אשת שני מתים דאורייתא כדמשמע בהמגרש שם דף פב: ושם ליתני הכא אשת ב' מתים כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ולוי אחיו ובא שמעון וקדשה סתם ומת כו' או בענין שאמר ר' יוחנן בפ' האומר קדושין דף ס. דאפילו הן ק' תופסין ומשכחת בהן נמי צרת צרה ומיהו בפ"ג לקמן יבמות לא: ושם ד"ה מדרבנן ובפ"ב לקמן יבמות יח. ושם משמע דאשת שני מתים גזירה דרבנן ושם אפרש ובירושלמי בריש המגרש פריך לה מתיב ר' חנינא בשם רבי פנחס ליתני ט"ז נשים כר"א ומשני תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו ופי' רבינו יצחק תמן התורה אסרה עליו ומשנשאה המת אין לה היתר להתייבם כשימות מפני שאין איסור שבה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרה עליו אבל אשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה ולהכי לא תני להו דלא דמו להו לפי שביד המגרש להתירה:

27 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

שיטת הרמב"ם בקידושי מיאון וקידושי שפחה חרופה.

28 רשב״א על גיטין פתח ↗

והא דאמרינן הכא: אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה. בנדפס: וכו' במילתיה דרבי אבא קאמר אבל ודאי משכחת לה נמי בדאורייתא כרבי יוחנן והכי אתמר בירושלמי, וקשיא לי דאם כן דהא דרבי יוחנן שייכא בהא דרבי אבא הוה ליה לתלמודא לאיתויי ההיא סוגיא דהתם הכא, ויש מי שתירץ ודאי קידושי דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני לא קידושין נינהו אבל הכא שיורא ליתיה אלא עד שלשים יום הלכך מעכשיו הם חלין וגומרין לאחר שלשים יום ואמרו בירושלמי כל שלשים יום קונה קנין גמור, ואם תאמר מגרש מהיום ולאחר מיתה ליהוי גט יש לומר כיון דלאחר מיתה לא זמן קדושין וגירושין הוא וכל זמן שהוא בחיים לא גרש גרושין גמורין שיור גמור הוא שהרי כל זמן שהוא חי שייר לאחר מיתה אינו גומר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין, ואכתי לא נתחוור לי ועוד היא צריכה תלמוד דמכל מקום כשבא אחר בתוך שלשים יום מקודשת היא אף לשני וצריכה גט משניהם אלמא צד משויר יש בה דאם לא אי אפשר לשני קידושין לחול באשה אחת והכי גרסינן התם בירושלמי רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו קדושי מאה תופסין בה אמר רבי אליעזר לכך צריכה אפילו קדשה השני קדושי גמורין רבי יצחק בר טבלי בעא קומי רבי אליעזר מה נפשך מה שיקנה בה הראשון קני והשני בא וגמר, אמר ליה יש נפשך בעריות מהו כדין כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד אפילו קדושי מאה תופסין בה, וצריך עיון.הא דאמרינן קידושי ראובן אהנו קדושי שמעון לא אהנו, לאו למימרא דלא אהנו כלל דהא ודאי אהנו למיסרה בביאה אראובן דכיון דתפסי בה קידושי שמעון לגבי עלמא שאם מת ראובן ויש לו בנים עדיין היא אסורה לעלמא מחמת קדושי שמעון, אם כן אפילו ראובן אסור לבא עליה משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון והילכך אסורה היא לשניהם, אלא הכא הכי קאמר לא אהני דבורו למיסרה אראובן שהוא לא אסרה אראובן דחוץ מראובן קאמר והא דאסורה לראובן משום אריא דאיסורא דרביע עלה דאי אפשר להשתמש בה לאחד מהם אלא אם כן משתמש בצד אישות שבה לשני, אבל כי אמר לה סתם אהני קידושיו למיסרה בפי' בפירוש אראובן, כך נראה לי.ואכתי קשיא לי כי לא קרינן לה אשת שני מתים מאי הוי והיכי מישתריא ללוי ובאידך נמי דבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם דאסרינן לו ללוי משום אשת שני מתים, מאי שנא משום אשת שני מתים תיפוק לי משום כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם דהא כי מית ליה ראובן אכתי אסורה ללוי משום קדושי שמעון, ובכי הא ליכא מן דפליג דאפילו רב דפליג עליה דרבי יוחנן ביבמות בריש פרק ארבעה אחין נז, ב דלא אמרינן בה כל יבמה שאין אני קורא בה כי בנדפס: בהכי קיימינן באפיה זיקא דרבנן הכא דקאי באפיה ערוה דאורייתא מודה כדאיתא התם, ועוד קשיא לי דבר מן דין ובר מן דין אסורה ליה ללוי משום דכי מית ליה ראובן לא נפלה קמיה לוי אלא פלגא וכל יבמה שאינה כולה לפני יבם הצד שאינו זקוק לייבום הרי הוא הוא כערוה שאינה יכולה להתיבם והוה לה כצרה וערוה בנדפס: כצרת ערוה וערוה פוטרת צרתה, ואפילו מית ליה ראובן אסורה לשמעון מהאי טעמא וכדאיתא בירושלמי דקידושין פרק האומר גמרא המקדש את האשה מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, היו שני אחין וקדשוה שניהן ומת אחד מהן השני מהו שיהא מותר בה מה נפשך מה שקנה בה קנה והשאר נפלה מחמת אחיו, רבי יודן בן פזי אמר אסור בה אמר רבי יוסי טעמא דרבי יודן בר פזי כל יבמה שאינה כולה לפני צד הקנוי שבה נדון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה, אמר רבי חנינא יאות אמר רבי יודן בן פזי כלום באה לו אלא מחמת אחיו לאחיו אסורה לו מותרת, פירש רבי חנינא נסיב לה טעמא אחרינא משום דנאסרה לאחיו וקל וחומר ליבם ואף על גב דאיכא טובא דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן כגון כהן גדול שקדש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט וטובא אחריתי כדאיתא התם בפרק יש מותרות, הכא קל וחומר אמר אם נאסרה לאחיו המותר לה זה שאסור בה כלומר בצד מקודש שבה לאחיו לא כל שכן שנאסרה מה שאין כן בכהן גדול שקדש את האלמנה דליכא קל וחומר דאלמנה בנדפס: אסירא וקימא עליה, וכדאיתא בסוטה פרק קמא גמרא כיצד מקנא לה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ופרכינן אמאי תתיבם יבומי ואמר רבא קל וחומר אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן בנדפס: אלא מעתה כהן גדול שקדש את האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט לא תתייבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן נאסרה הא אסירא וקיימא מותר לה אסור לה הוא מכל מקום קשיא האי אמאי מותרת ללוי, ויש לומר דמיירי בשמתו שניהן בבת אחת וכדרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם וכדאמרינן ביבמות בריש פרק ארבעה אחין יבמות כח, א, ואף על גב דליתא לדרבי יוסי הגלילי הכא לחידושו בא לאשמועינן דינא דאשת שני מתים בנדפס: דאם תמצא לומר אפשר לצמצם אין אני קורא בה אשת שני מתים והילכך אי ליכא משום אשת שני מתים שריא ללוי דהא נפלה כולה לפניו ליבום בבת אחת ומשעת נפילה אני קורא בה יבמה יבא עליה, ואם תאמר מכל מקום הא אסירא ליה מדרבי חנינא דאמר כלום נפלה לפניו אלא מחמת אחיו לאחיו אסורה לו מותרת, יש לומר דסוגיא זו אליבא דאביי היא ושמא אביי לית ליה כי האי סברא וכטעמא דמפרש רבי חנינא אלא כטעמיה דרבי יוסי, וכמאן דאקשה התם לרבא מכהן גדול שקדש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט דאסורה לו ומותרת לאחיו והא קל וחומר במקום מצוה לית ליה, ובעיא היא בפרק קמא דיבמות ושמא אביי גופיה הוא דמקשה ליה לרבא התם בסוטה דבר פלוגתייהו הוא והוא ניהו דמקשה התם בכל ההיא שקלא וטריא דשקיל וטרי ביה רב יוסף, והלכך איכא למימר דאיהו נמי הוא דמקשה ליה לרבא דקל וחומר לית ליה, כך נראה לי. אי נמי איכא למימר דאביי דבר תורה קאמר ומשום דלא אשכחן ביבמות אשת שני מתים אלא מדבריהם כדאיתא בפרק קמא ובפרק ארבעה אחין קאמר בכת"י: אשכחן ביבמות אשת שני מתים אלא מדבריהם הכא לדרבי אחא משכחת לה דבר תורה וכדמפרש ואזיל, ובדאורייתא קל וחומר בהא לא אמרינן אלא חולצת או מתיבמת דרבנן הוא דאמור חולצת ולא מתיבמת, אלא שאין ענין הסוגיא שבכאן נראה כן.

29 יבמות פתח ↗

30 יבמות פתח ↗

31 יבמות פתח ↗

32 יבמות פתח ↗

33 יבמות פתח ↗

34 תוספות על יבמות פתח ↗

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא - אמר ר"ת דאסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא מיכל אכלה דהא למשנה ראשונה דפרק אף על פי כתובות דף נז. ושם היכא דאכלה בחיי הבעל אכלה נמי בחזקת היבם ודייק ר"ת מדקתני התם ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד משמע הא כולן בפני הבעל אוכלת ועוד דתניא בתוספתא דכתובות פ"ה זו משנה ראשונה אבל רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה ולא היבמה עד שתיבעל משמע דלמשנה ראשונה אוכלת ובירושלמי דפרק אע"פ הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והיינו בלא ביאה דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא והיינו טעמא דמשנה ראשונה דאינה אוכלת היכא דלא אכלה משום דאין חייב במזונותיה אלא היכא דעמד בדין וברח כדאמרינן בהחולץ לעיל יבמות דף מא: ושם ולא מייחד לה דוכתא ומשום סימפון נמי איכא למיחש דשמא יש סימפון ולא היתה אשתו מעולם כיון שלא הגיע זמן בחיי הבעל ולא ברח ואין להקשות לעולא דאמר כתובות דף נז: טעמא משום שמא תשקה כי אכלה בחיי הבעל נמי לא תיכול כיון דאין יבם חייב במזונותיה לא מייחד לה דוכתא דאיכא למימר כיון דזכתה זכתה אבל קשה דא"כ מאי פריך בפרק אע"פ כתובות דף נז: ושאלא מעתה לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה שאני לקיט דכבר אכל כל ימי חייו וי"ל דכיון דהגיע זמן וייחד לה דוכתא בבית אביה שוב אינה זזה משם ולא דמיא ללקיט כהן בבית ישראל וא"ת ומאחר דאכלה מדאורייתא מפני מה אסרוה למשנה אחרונה עד שתבעל אפילו נפלה מן הנשואין הא ליכא למיחש תו לסימפון ויש לומר דכיון דאסורה ארוסה בהגעת זמן למשנה אחרונה אסרו נמי יבמה משום דמיחלפא בה ששתיהן זמן כניסתן לאלתר ומיהו הא דדרשינן לעיל יבמות דף סו. בת ישראל לכהן דאכלה בתרומה מקנין כספו דרשא גמורה היא דהא לעיל יבמות דף נז. דרשינן מהתם פצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה ואע"ג דבפ"ק דקדושין ד' י: ושם מייתי לה מק"ו דבן בג בג ונשואה דריש בספרי מכל טהור בביתך ואית דמפיק לה מאתם וביתכם ההיא דספרי אסמכתא הוא וכמה דרשות יש בגמרא שדורש בתורת כהנים ובספרי מפסוקים אחרים ומיהו לא יתיישב הא דמייתי הך אסמכתא דהאי קנין דאחיו הוא התם בפרק אע"פ כתובות דף נח. ושם דמייתי לה על משנה ראשונה דקתני היבם אין מאכיל לפי מה שפירשנו דהיינו דוקא היכא דלא אכלה דמהך דרשא אפי' אכלה בחיי הבעל לא תאכל בחיי היבם ואמר רבינו תם דהתם ה"פ קנין כספו אמר רחמנא שאוכלת בתרומה ורבנן הוא דתקון משנים עשר חדש ולהלן דאוכלת והאי קנין דאחיו הוא ולא תקון רבנן שתאכל מחמת היבם אלא עד שתבעל אם לא שכבר אכלה בחיי הבעל:

35 יבמות פתח ↗

36 יבמות פתח ↗

37 חידושי רמב"ן על יבמות פתח ↗

אי הכי חייבי לאוין נמי. איכא למידק חייבי לאוין מנא לך דלא מיבמא דדרשת יבמתו מהתם נמי תיפוק לך דחולצת ועוד היכא אקשינן ומה ראית הא אם מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות חייבי לאוין או חולצין או מיבמין וליכא למעוטינהו מואם לא יחפוץ ואיכא למימר דהכי פירושו אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה עולין ליבום אם אין עולין ליבום לא יעלו לחליצה.ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות ורבויא לחייבי לאוין.ואקשינן ומה ראית נוקי קרא דלא יחפוץ לחייבי לאוין לומר שעולה ליבום וחליצה ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ"י שאינה מתיבמת חולצת וא"ת חייבי לאוין למה לי לרבויינהו ליבום פשיטא דאתי עשה ודחי לא תעשה איכא למימר כיון דכתיב יבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ"י שאין עולין ליבום עולין לחליצה קס"ד כל שביאתה אסורה לו בכלל קמל"ן.ומפרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. פרש"י ז"ל הילכך קרינא בה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא וקשיא לן הא למאי דס"ד השתא דחייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו נמי לא קנו והיכי קרינן בי' לקחת אפילו בדיעבד אלא מסתברא חייבי לאוין תפסו בהו קדושין וקרינא ביה יבמתו חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושי ולא קרינן ביה יבמתו.לשון אחר יש לפרש: אי הכי חייבי לאוין נמי נימא שלא יעלו לזה אלא אם כן עולין לזה הא רבי רחמנא יבמתו שיש לך אחרת שעולה לחליצה ורוינה עולה ליבום.ומה ראית נימא יבמתו לחייבי כריתות ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין וכיון דקרא יתירא הוא לומר שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מכלל שמענו שכל שביאתה באיסור אינה ראויה ליבום ולא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ובא הכתוב ללמדנו עוד שכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.ופרקינן מסתברא כיון דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין חליצה בכדי לא פקעי וחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ופקע זיקא מינייהו וזה להלשון שפרשתי למעלה שאף חייבי לאוין שיש עמהן עשה חולצין מסברא מן התורה ואעפ"י שאם בעלו לא קנו משום שביאתן באיסור.אלא שקשה לי נימא כי אתי קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום לחייבי לאוין שיש בהן עשה אתי אבל לחייבי לאוין גרידא אתי עשה ודחי לא תעשה ואיכא למימר כל דקרינן ביה יבמתו במשמע אי נמי קסבר רב גידל להנהו לא צריך קרא אם לומר שאין מיבמין פשיטא אם לומר שחולצין כיון דתפסי בהו קידושי פשיטא דזיקה בכדי לא פקעי ואי נמי שתיק מינייהו קרא לא מוקמינן אם לא יחפוץ אלא לחייבי כריתות בלחוד כי איצטריך קרא לשאר חייבי לאוין לומר שחולצין ולא מיבמין.ומסקנא דחי רבא להאי דרב גידל אמר רב ופריש לה משום גזירה ויש לומר דלא סבירא ליה כלל הני דרשי אלא זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא הא תפסי קידושין ופקעי זיקה ודאמרינן בריש מכילתין דף ג' קמ"ל כל שעולה ליבום עולה לחליצה כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה לישנא דקרא נקיט ולאו משום מדרש.ואיכא למימר רבא מוקים דרשא דיבמתו בחייבי לאוין שיש עמהן עשה ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות ובהלכות גדולות בהלכות עריות מצאתי כן והא דרב גידל אמר רב מקיימא באלמנה מן הנשואין דאע"ג דמאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה מכל מקום מעיקרא מקמי דתיתי דרב גידל דאמרינן בשלמא מן הנשואין קס"ד דזיקה משום איסור לאו לא פקעי אי נמי כדאמרין לעיל דחליצה דרבנן היא ודומיא דאיסור קדושה קתני.

38 יבמות פתח ↗

39 יבמות פתח ↗

40 חידושי רמב"ן על יבמות פתח ↗

והא דאמרינן ומדר"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה. פירש"י ז"ל דקס"ד דכי היכי דפליגי רבנן אדר"ג בגט אחר גט הכי נמי פליגי בזיקה ואע"ג דממלתייהו לא שמעינן.ולי נראה דקס"ד השתא דפלוגתא דרבנן ור"ג ביש זיקה היא דר"ג סבר אין זיקה וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימא דאגידי בכלא בית וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקדושי אחי הילכך פסל כל הבית כאלו נתן אף לצרה ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום וכן מאמר על קדושי אחיו רמי אבל רבנן סברי יש זיקה וגט לזיקה שלו תקינו חכמים הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו והיינו דאמרי בשילהי שמעתא והכא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר פליגי כלומר בטעמא דנפשייהו אם ראוי לתקן גט לכל אחת ואחת וכן מאמר אע"פ שאין זיקתן אלא בקדושי אח שמת.וכן נראה לי טעם חליצה פסולה שצריכה לחזר משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קדושין הראשונים של אח דומיא דגט שכשהיא ראוי' לביאה והביאה של זו פוטרת על כרחנו אף צרה פוטרת דחליצה במקום יבום קיימא אבל כשאינה ראוי' ביבום עשאוה כמגרש בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושי' בעצמה, וכן באחין.

41 יבמות פתח ↗

42 יבמות פתח ↗

43 יבמות פתח ↗

44 יבמות פתח ↗

45 יבמות פתח ↗

45 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

הַכּל כְּשֵׁרִין לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט חוּץ מֵחֲמִשָּׁה. עַכּוּ"ם וְעֶבֶד וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן. אֲפִלּוּ אִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ"ם אוֹ שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ"ם לְכָל דְּבָרָיו:

46 יבמות פתח ↗

47 רש"י על יבמות פתח ↗

משום מצוה עבוד רבנן - שתתקיים מצות יבום ולא העמידו איסור זיקה שהוא מדבריהם לאסור את אחותה היכא דהיא עליו איסור מצוה קמ"ל:

48 יבמות פתח ↗

49 יבמות פתח ↗

50 רש"י על יבמות פתח ↗

אין מוציאין מידם - דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסיבי. ואי נמי הוה איפכא שהראשון ליבום כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא ודאי הויא אסירא ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקה מאידך למפרע:

51 יבמות פתח ↗

52 תוספות על יבמות פתח ↗

ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה - פי' בקונט' דרבנן דרבי יהודה בן בתירא דמייתי לקמן דמדפסיק שמואל כר' יהוד' בן בתירא דאמר יש זיקה מכלל דפליגי רבנן וקש' דדלמא בעלמא סברי רבנן דיש זיקה והתם שרו ולא מצרכי להמתין שיעשה אחיו מעשה משום דקידושין מפקעי זיקה דהא חשיב בסוף הערל לקמן יבמות דף פג. ובפ"ב דמגילה דף יח: ההיא דרבי יהודה בן בתירא יחידאה דדייקינן דשמואל חייש ליחידאה מדפסיק כר' יהודה ואמאי חשיב ליה יחידאה והא כמה תנאים סברי דיש זיקה ורב אשי דייק מסתם מתניתין דפ' ד' אחין לקמן יבמות ל. ושם זאת אומרת יש זיקה ואפי' בתרי אחין אלא ודאי בההוא דר"י מודו כולהו דע"י קדושין פקעה זיקה ובסוף שמעתין דף יח: דמצריך תרי מילי דשמואל היה יכול לומר אי אשמועינן יש זיקה ה"א בההיא דר"י דקידושין מפקעי זיקה אלא טעמא אחרינא אשכח ואין לפרש דכדברי האומר אין זיקה היינו ר"מ דא"כ מאי קאמר ה"א ה"מ בתרי הא ר"מ בחד נמי קאמר דאין זיקה וליכא למימר נמי דהיינו ר' יהושע דאמר יפר לאחד ולא לשנים דהא בפ' ד' אחין מוקי פלוגתייהו בעבד בה מאמר ופליגי אי מאמר קונה אי לאו וי"ל דאין נ"ל לחלק משום קידושין ורב יוסף דקרי ליה יחידאה קסבר דכולהו תנאי סברי אין זיקה ולית ליה דרב אשי דדייק ממתני' דפ' ד' אחין דיש זיקה דה"נ פליגי עליה התם וכן משמע בהחולץ לקמן יבמות נ. דקרי רב יוסף משנה שאינה צריכה להא דתנן יבמתו שמתה מותר באחותה ואע"ג דבעי למידק מינה בשמעתין דיש זיקה אלא דרב יוסף לא בעי למימר דאתא לאשמועינן דיש זיקה משום דסבר דאין זיקה לכולי עלמא:

53 יבמות פתח ↗

54 תוספות על יבמות פתח ↗

גזירה ביאה ראשונה אטו כו' - אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה:

55 יבמות פתח ↗

1 גמ'. שעשאום עכו"ם גמורים. צ"ע בביאור הגמרא דהיאך יכולים החכמים להפקיע קדושת ישראל לקולא. ולכאורה צריכים לדחוק דכוונת הגמרא היא שהחכמים קבעו שכל עשרת השבטים נעלמו לגמרי ממקומות גלותם ותו ליכא למיחש למיעוט דקבוע, ומשו"ה אמרינן דכל דפריש מרובא פריש והמקדש עכו"ם בזה"ז אין חוששין לקדושיו, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

2 ברם יעויין בפה"מ לרמב"ם נדה לא: בנוגע לטומאת בנות כותיים נדה לא: שכתב וז"ל כבר בארנו פעמים רבות שכל מה שבא במשנה מהדינים המיוחדים בבנות כותים היא משנה ראשונה, ואמנם היום הזה הם כעובדי כוכבים לכל דבריהם כו' עכ"ל, והיוצא מדבריו שבזה"ז דם כותים אינו מטמא. ותמוה דהלא לשון הרמב"ם הוא כפי מ"ד כותים גרי אמת הן אלא ש"היום הזה" גזרו עליהם שיהיו כעכו"ם, וכדאיתא במס' חולין דף ו: שרב אמי ורב אסי לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורין, והרי שם בגמרא הובאה הגזירה לענין שחיטה יין נסך ולבטל רשות בשבת. ובפשטות גזירת רב אמי ורב אסי היתה רק להחמיר עליהן כעכו"ם בלבד, ואילו מפיה"מ יוצא דהרמב"ם נקט שעשאום כעכו"ם אפילו לקולא, ושיטתו זקוקה לביאור.

3 ואמר מרן הגר"ח ז"ל שהרמב"ם הסיק מסוגיין ביבמות שמהפסוק "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" נתפרש דין דאורייתא דהפקעת קדושת ישראל, דהרמב"ם סובר שהחכמים עשו את עשרת השבטים לעכו"ם ממש והפקיעו מהם כל חלות קדושת ישראל מדאורייתא. ולפיכך היה כח לחכמים להפקיע כל חלות קדושת ישראל מדאורייתא אף מהכותים ולעשותם כעכו"ם לכל דיני התורה, ואפילו לקולא דיניהם כעכו"ם בלי קדושת ישראל כלל. והוסיף הגר"ח זצ"ל שמשמע לפי הרמב"ם שיסוד הדין הוא שאם יש קבוצת יהודים שהם מומרים לכל התורה כולה ושנשתקעו מהם כל שם יהודי, ואף הגויים שמסביבם אינם מחשיבים אותם ליהודים אלא לעכו"ם, אזי יש לחכמים כח התורה להפקיע כל חלות קדושת ישראל מהם ולעשותם כעכו"ם לכל דיניהם ואפילו לקולא.

4 והוסיף מרן הגר"ח זצ"ל דמסתבר דלא צריכים ישיבת ב"ד מיוחדת להפקיע קדושת ישראל מהקבוצות האלה אלא בירור ב"ד בעלמא, כי קדושת ישראל שלהם פקעה ממילא. ולכן אמר הגר"ח זצ"ל דה"ה היום בנוגע לצאצאי היהודים שנשארו בספרד אחרי הגירוש המכונים בשם ה"מאראנוס", שבמשך הדורות נאבד מהם השם של יהודים, והם מחשיבים את עצמם ומזדהים היום כגוים מהעם הספרדי, וכן אומרים עליהם הנכרים שמסביבם, ומאחר שנטמעו במידה רבה כ"כ, קדושת ישראל שלהם פקעה ממילא וע"פ דין הרי הם נכרים גמורים לכל דיניהם - בין לחומרא ובין לקולא, והוא חידוש נורא.

5 משנה. כיצד. יעויין בפיה"מ של הרמב"ם שכתב וז"ל ומאמר הוא הקדושין ודין הקדושין באלו מקומות וכיוצא בהן במדרגות קדושין שאינן גמורין וצריך לדון בהן להחמיר כו' ומפני שקידשה והיו שם קצת קידושין דנין על לאה שלא תתייבם וגם כן אינה מותרת בלא חליצה וזה חומרא משני צדדין ואפילו היו קדושין גמורין אין הפסד בחליצה לפי שנחשוב אותה כאילו לא היתה ואם אלו הקדושין לא גמרו הנשואין הרי חלץ לוי כו' עכ"ל. הרמב"ם בפיה"מ מסופק אם מאמר הוי קדושין גמורין או קדושין שאינן גמורין. ופשיטא דמאמר קונה ביבמה מדרבנן ולא מדאורייתא וכדאיתא בגמרא קדושין דף יד. ז"ל יכול יהו כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה ת"ל ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה עכ"ל. וכדאיתא לקמן דף נ: ז"ל ומ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהניא ואתי למיבעל אחר ביאה עכ"ל. ונראה דספק הרמב"ם הוי מדרבנן דהיינו דמסתפק האם מאמר קונה קנין גמור מדרבנן או דקונה קנין שאינו גמור מדרבנן. ואם מאמר קונה קנין גמור מדרבנן הויין ערוה וצרת ערוה גמורות מדרבנן ולא צריכא הצרה חליצה אלא מדאורייתא, ואם מאמר אינו קונה קנין גמור הויא לה ערוה במקצת מדרבנן ודינה שחולצת ולא מתייבמת מדרבנן כערוה במקצת דאזלינן בדינה לחומרא וכן דין צרתה. ועלינו לבאר את יסוד הספק אם מאמר מדרבנן קונה קנין גמור או שקונה מקצת קנין.

6 ונראה דיתכן לתלות את הספק הזה בחקירתנו הנ"ל האם מאמר חל מדין יבום או מדין קדושין. שאם מאמר חל מדין יבום אינו קונה קנין גמור וצריכא ביאה לגמור את קנין היבום. מאידך אם מאמר חל כקנין קדושין קונה קנין גמור כקדושין דעלמא.

7 והנה אף על פי שבפיה"מ נראה שהרמב"ם הסתפק אם מאמר הוי קנין גמור מדרבנן או לא מכל מקום במשנה תורה הרמב"ם הכריע שמאמר מדרבנן אינו קונה קנין גמור דכתב בפ"ב מהל' יבום הל"א וז"ל מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר. ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שיתבאר כו' עכ"ל. וכמו"כ כ' בפ"ה מהל' יבום הל"ב - ג' וז"ל המאמר אע"פ שאינו קונה ביבמה קנין גמור ואינה נעשית בו אשת איש גמורה צריכה ממנו גט ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה. כיצד העושה מאמר ביבמתו ולא רצה לבעול צריך לכתוב לה גט שהרי נתקדשה לו, וצריך לחלוץ לה כדי להתירה לזר. שאין היבמה ניתרת לזר אלא אחר בעילת היבם או אחר חליצה כו' והמאמר אינו קונה בה קנין גמור כבעילה עכ"ל.

8 גמ'. ואיצטריך למכתב אחים ואיצטריך למכתב יחדו דאי כתב רחמנא אחים ה"א לילף אחוה אחוה מלוט וכו' כתב רחמנא יחדו המיוחדים בנחלה. יעויין ברש"י ד"ה המיוחדים בנחלה וז"ל שחולקין נחלה אחת לאפוקי לוט שאין חולקין נחלה אחת עכ"ל. אמנם לעיל בנוגע לדברי רב יהודה אמר רב שממעט אחיו מן האם מיחדו פרש"י ד"ה המיוחדים בנחלה וז"ל הראויין לירש זה את זה עכ"ל. ובפשטות רש"י זקוק לשני הפירושים כי בפירוש הראשון בא למעט אחים מן האם שאינם יורשים זה את זה אבל חולקים נחלה אחת דהיינו נחלת אמם, ובפירוש השני בא למעט אברהם ולוט שיורשים זה את זה אך אינם חולקים נחלה אחת.

9 ובביאור דברי רש"י עלינו לעיין בדיני נחלות שהרי יש יורשים שיורשים את נחלת המת בירושה ישירה מהמת ויש יורשים אחרים שזוכים בנחלה ע"י דין משמוש נחלה דהיינו שהקרוב למת יותר מהיורש החי יורש בקבר כדי להנחיל את הירושה לקרובו החי. ולכאורה ניתן לומר שהיורשים המוזכרים במפורש בפרשת נחלות במדבר כ"ז: ו - י' יורשים ישירים הם - דהיינו בן, בת, אח, אחי האב, והאב - שאע"פ שהאב לא מוזכר במפורש בתורה הרי הוא יורש מק"ו מאחי האב. ואילו שאר הקרובים שאינם נמנים בפרשה יורשים מדין משמוש נחלה. ולפי"ז יל"ע במה שסבר רש"י שאברהם ולוט חשובין ראויין לירש זה את זה, שהרי אברהם אחי אביו של לוט הוא שירושת אחי האב מוזכרת במפורש בפרשה ולכאורה חלה מדין ירושה ישירה ולא מדין משמוש נחלה, ואילו ירושת לוט שבן אחיו של אברהם אינה מוזכרת בפרשה במפורש, ונכללת בירושה הכללית של "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו" שחלה מדין משמוש נחלה. וא"כ אע"פ שיורשין אברהם ולוט זה את זה מ"מ אינם "מיוחדים בנחלה" שהרי אינם יורשים זה את זה מאותו חלות דין נחלה, וצ"ע א"כ במה נחשבים ל"מיוחדים בנחלה". ומכאן מוכח שרש"י סובר שאפילו ירושת אחי האב חלה מדין משמוש נחלה ולא מדין נחלה ישירה, ולפי' גם אברהם וגם לוט יורשים זה את זה מאותו דין משמוש נחלה ומשו"ה הרי הם "מיוחדים בנחלה".

10 וכן יעויין ברמב"ן עה"ת במדבר כ"ז: ט' שכ' וז"ל קבלו רבותינו ב"ב קטו א כי האב יורש את בנו כאשר מת בלא זרע ולא הזכיר הכתוב זה, והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל כי הקורבה שוה וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו גם האב יורש את הבן. ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו ולא בצדדין. אם כן ונתתם את נחלתו לאחיו משמע נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים כו' עכ"ל. הרי שיטת הרמב"ן שרק ירושה בשלשלת הזרע כגון ירושת האב ובנו חלה כירושה ישירה ואילו ירושה שבאה מהצדדין כירושת האחים אינה חלה מדין ירושה ישירה אלא מדין משמוש נחלה מהאב בקבר לאחים. וע"ע בתוס' ב"ב דף קח. ד"ה ואחין מן האב שכ' וז"ל הקשה ר"י אמאי לא קתני אחי האב נוחלין ומנחילין שהן כתובין נמי בפרשה ותירץ משום דאחי האב וכל שאר אב נפקי מהנך האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב דכיון שנודע שהבנים קודמין ואחר הבנים האב ואחר האב אחין הרי אחי האב נפקי מכלל זה ע"י משמוש דאם היה האב קיים היה יורש ועכשיו שאינו קיים הרי הוא יורש בקבר להנחיל לאחיו שהוא אחי אביו של המת עכ"ל. לתוס' ירושת אחי אב המוזכרת בפרשה אינה ירושה ישירה אלא חלות משמוש נחלה.

11 אבל עדיין צ"ע בפרש"י האחרון שפירש ש"מיוחדים בנחלה" ר"ל שחולקין נחלה אחת. דיעויין ברשב"א ד"ה להכי שהקשה על רש"י וז"ל וקשיא לי והלא לוט יורש את תרח עם אברהם ואין לומר לפי שאינו בא מכחו אלא מכח אביו במשמוש נחלה וכמי שאינו מיוחד בנחלה הוא דהא אמרינן ב"ב דף קנט א אנא במקום אב קאימנא ואבוה דאבא קא יריתנא כו' עכ"ל. והיינו שקשה על רש"י שלאחר מיתת הרן אבי לוט הרי אברהם ולוט חולקין ביחד את נחלת תרח ונמצא שחולקין נחלה אחת ואיך נתמעטו מיחדו. ומכאן משמע שרש"י הבחין בירושת נכסי תרח בין ירושת אברהם בנו של תרח לבין ירושת לוט בן בנו של תרח. דהיינו שהבן יורש מדין יורש ישיר מאביו המת ואילו בן בנו של המת יורשו מדין משמוש נחלה ע"י ירושת הבן בקבר. ומשום כך אינם "מיוחדים בנחלה" לחלוק בנחלה אחת ביחד. אך הרשב"א הקשה על כך מהגמרא בב"ב קנט א שמשמע ממנה שבן הבן הוי יורש ישיר של אבי אביו ד"מכח אבוה דאבא קאתינא".

12 ויש ליישב לדעת רש"י שהרי יעויין שם בסוגיא שדנה האם הנכסים שירש בן הבן מאבי אביו משתעבדים מחמת חובות אביו שבקבר. דאם בן הבן יורש את הנכסים דאבי אביו במשמוש נחלה מאביו שבקבר הנכסים נשתעבדו לחובות האב שבקבר ובן הבן חייב לשלמן, ואילו אם בן הבן יורש ישיר מאבי אביו ולא מאביו שבקבר הנכסים לא משתעבדים לחובות אביו שבקבר ובן הבן פטור. ולפי"ז י"ל דלכ"ע בן הבן יורש מדין משמוש נחלה. אלא שיש לחקר בהגדרת דין משמוש נחלה דבן הבן, דמצד אחד ניתן לומר בפשטות שהמת בקבר יורש וקונה את הנכסים ומורישם לבן הבן. ומצד שני ניתן לפרש שאין המת שבקבר קונה את הנכסים בקנין ממון ממש אלא שמדיני ירושה נקבע שבן הבן יורש את הנכסים עם חלות השם יורש של המת שבקבר. ואין בן הבן נחשב ליורש ישיר של אבי אביו אלא שנעשה ליורש מחמת דין משמוש ע"י אביו המת שבקבר. ברם עיקר דין משמוש הוא בקביעת חלות השם יורש ולא בדיני קנין הנכסים עצמם דמ"מ המת שבקבר אינו קונה אותם בקנין ממון ממש. וזוהי כוונת הגמרא שבן הבן טוען שמכח אבי אביו הוא בא ר"ל בדיני ממונות ונ"מ להלכות שעבוד נכסים. ואעפ"כ אינו יורש ישיר של אבי אביו אלא דנקבע כיורש מחמת אביו המת שבקבר מדין משמוש נחלה, ומשו"ה סובר רש"י שאברהם ולוט אינם "מיוחדים בנחלה" כי אברהם יורש תרח מדין יורש ישיר ולוט יורש תרח מדין משמוש נחלה עם השם יורש שקיבל מהרן אביו שבקבר.

13 רש"י ד"ה והא. ז"ל והא ייבום בנחלה תליא דכתיב יקום על שם אחיו המת ואוקמינן לקמן דף כד. על שם אחיו לנחלה שיירש המייבם כל נכסי המת ואין אחיו חולקין עמו עכ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א שהביא השגת הרמב"ן ד"ה הא וז"ל ואינו מחוור דא"כ לרבי יהודה ל"ל יחדו פרט לאחין מן האם תיפוק ליה מיקום על שם אחיו אלא דמהתם ליכא למילף אלא שמי שקדם ויבם זכה בנחלה ולא אמר רחמנא התם מי שיירש ייבם אלא מי שייבם יירש, ומעתה כשם שאחד מן האחין שעמד ויבם הוציא מידי האחין כל הנחלה אע"פ שכולן ראוין לירש ה"נ אם קדם אחיו מן האם ויבם זכה בנחלה והוציא מידי אחין מן האב הראוין לירש כו' הרמב"ן נר"ו עכ"ל. וכעי"ז בחי' הרמב"ן לפנינו. ונראה דרש"י והרמב"ן והרשב"א חלוקין במחלוקת יסודית בהגדרת הדין שהיבם יורש את נחלת המת. אליבא דרש"י היבם יורש מדין קדימה - דהיינו שיורש בתורת אח מן האב ומדין נחלת האחים בני המשפחה אלא שהתורה הקדימה את היבם בירושת אחיו שמת לפני האחים האחרים שבמשפחה. ומשו"ה אח מן האם מופקע כיון שאינו מבני המשפחה שאינו נוחל בנחלת האחים בני המשפחה. וכן נמי אין לומר שרק אח מאביו ומאמו יכול לייבם כיון שאין לו שום מעלה בתורת משפחה על אח מן האב בלבד. ומאידך הרשב"א סובר שיבם יורש את המת בחלות דין ירושה מיוחדת ולא מדין ירושת בני המשפחה, ולפיכך ס"ל דיתכן שגם אח מן האם ייבם וירש את נחלת המת.

14 ונראה שיתכן נ"מ בין רש"י לבין הרמב"ן והרשב"א בדין גואל שדה אחוזה הנמכר, שהדין הוא שהקרוב קרוב בירושה מהמשפחה הוא הגואל קידושין דף כא.. ובכן אליבא דרש"י הסובר שיבם יורש המת מדין משפחה יתכן שהיבם גואל לפני אחים אחרים. ואילו אליבא דהרשב"א הסובר שירושת היבם מהווה חלות דין ירושה בפני עצמה ולא חלה מדין נחלת בני המשפחה היבם אינו הגואל הראשון ולענין גאולה היבם שוה לאחים האחרים. ויתכן שיש נ"מ אף לענין גואל הדם שהרמב"ם פסק פ"א מהל' רוצח הל"ב שהראוי ליורשו הוא הגואל ואולי גם שם צ"ל ראוי ליורשו מדין משפחה ולא יבם היורשו מדין אחר. ונ"מ לדין הקרוב קרוב קודם אם נאמר שדין זה חל בגואל הדם.

15 גמ'. אימא עד דמייחדי באבא ובאמא צריכא. עלינו להבין את השקלא וטריא שבגמרא דלכתחילה ס"ד עד דמייחדי באבא ואמא ודחתה דיבום בנחלה תלא רחמנא ותו ר"ל דצריכים אבא ואמא הואיל וחידוש הוא קמ"ל הגז"ש דיבום תלוי באחים מן האב בלבד.

16 ונראה בביאור הה"א שבגמרא שקיימת נ"מ בין הקורבה שבין אחים מן האב לבין הקורבה שבין אחים מן האם. אחים מן האב קרובים מדין משפחה כי רק משפחת אב קרויה משפחה ב"ב קט:. ואילו אחים מן האם קרובים מדין שאר בשר ולא מדין משפחה. ונראה שאחים מן האב אע"פ שהרי הם משפחה מ"מ אינם שאר בשר. והא ראייה מבני נח שאסורים בעריות רק בקרובים שמצד האם בלבד ולא בקרובים שמצד האב וכדאיתא בסנהדרין דף נח. ועיי"ש ברש"י ד"ה מן האב יקיים, שכנראה שהוא משום שאין להם משפחת אב. ולכאורה צ"ע בזה, דנהי דאינם נאסרים בקרובים מצד האב מדין משפחה מ"מ יאסרו מדין שאר בשר. אלא מכאן מוכח שרק קרובים מצד האם הויים שאר בשר ואילו קרובים מצד האב אינם שאר בשר אלא משפחה בלבד. ולכן י"ל שהה"א היתה שאולי כדי ליבם צריכים שהאחים יהיו קרובים גם מדין משפחה וגם מדין שאר בשר, ובהתאם לכך רק אחים מן האב ומן האם מייבמים ולא אחים אחרים. והגמרא דוחה דיבום בנחלה תלה רחמנא דהיינו רק בחלות דין קורבת משפחה בלבד ולא בחלות דין קורבת שאר בשר.

17 ושוב סלקא דעתין דמכיון דחדוש הוא דקמשתרי ערוה גביה אימא עד דמייחדי באבא ובאמא. ובביאור הס"ד הזה נראה לומר על פי מה שביארנו לעיל בשיעורים תוס' דף ג: ד"ה לא תעשה דעיקר מצות היבום היא לדחות את האיסור דאשת אחיו. וזוהי כוונת התוס' שם "דמצוותו בכך" היינו שמעיקר המצווה הוא לדחות את האיסור. ונמצא שיסוד החידוש דקמשתרי ערוה לגביה הוא שעיקר מצותו הוא דחיית האיסור. ולכן סד"א שרק כשיש שני איסורי אשת אח - מהאב ומהאם - יש מצות יבום כי המצוה היא לדחות את כל האיסורים דאשת אחיו בין מן האב ובין מן האם כדי לייבם. קמ"ל הגז"ש שדחיית איסור אשת אח מן האב לבדו מהווה המצוה, ואין צורך לדחות אף את האיסור דאשת אחיו מן האם.

18 אמנם ביאור זה הוא רק לפי שיטת הרמב"ן בסוגיין ד"ה והא דאמרינן איצטריך שערות אשת אחיו מן האב וערות אשת אחיו מן האם מהווים שני איסורים נפרדים. וכן משמע משיטת התוס' לעיל דף ב. בד"ה אשת אחיו מאמו דס"ל שחלים עונשים שונים באשת אחיו מן האב ובאשת אחיו מן האם. מאידך הרמב"ם במשנה תורה אינו מחלק ביניהם ומונה אותם בלאו אחד ובאותו עונש דס"ל דחלות שם איסור א' הם - שלא כהרמב"ן, שהרי במנין המצוות בריש הלכות איסורי ביאה מצוה ט"ו כללן במצוה אחת שלא לבעול אשת אחיו, וכמו"כ כללן באיסור אחד בהלכותיו פרק שני מאיסורי ביאה הל"א - ב, וכן פסק ששתיהן מחייבות אותו עונש כרת פי"ט מהל' סנהדרין הל"א.

19 ויעויין לעיל דף ב. בתוס' ד"ה אשת אחיו מאמו שכתב בשם התו"כ וז"ל ואיש אשר יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו או אינו אלא באשת אחיו מאמו כו' ת"ל נדה היא מה נדה יש לה היתר ויש לה איסור אף אשת אח יש לה היתר ויש לה איסור וזו היא אשת אחיו מאביו שיש לה איסור ויש לה היתר יש לה בנים אסורה אין לה בנים מותרת כו' עכ"ל. ומסיקים התוס' שהתו"כ יליף מ"נדה היא" שהעונש דאשת אחיו מן האב הרי הוא עונש ערירי ואילו העונש דאשת אחיו מן האם הרי הוא רק עונש כרת. ועלינו לבאר את תליית התו"כ של העונשים השונים שבאשת אחיו מן האב ושבאשת אחיו מן האם בהיתר יבום שחל דוקא באשת אחיו מן האב ולא באשת אחיו מן האם.

20 ולכאורה התו"כ סובר שהסיבה שיבמה נופלת רק לאחיו של המת מן האב ולא לאחיו של המת מן האם היא כי עצם איסורי אשת אחיו מן האב ואשת אחיו מן האם מהוים שני איסורים שונים עם עונשים אחרים. ומפני כך אשת אחיו מן האם לא הותרה ליבום כי עצם חלות איסורה אינו ניתן להיתר יבום בדומה לשאר איסורי ערוה שבתורה שאין להם היתר יבום. אך א"כ צ"ע אליבא דהתו"כ הסובר שאשת אחיו מן האב ואשת אחיו מן האם מהוים שני איסורי עריות שונים, דא"כ מדוע אשת אחיו מן האב ומן האם מתייבמת, דהיאך הותר האיסור דאשת אחיו מן האם.

21 ויתכן שחלות קורבת האח דהוי אח גם מן האב וגם מן האם אינה חלות שתי קורבות נפרדות - אחת מן האב ואחת מן האם, אלא רק קורבה אחת דאחוה שלמה. ולכן רק האיסור דאשת אח מן האב בלבד חל ולא האיסור דאשת אח מן האם, דהאיסור ההוא חל רק כשקורבת האחוה פגומה שחלה מצד האם לבדה דהויא קורבת שאר בשר בלי קורבת משפחה, ואילו כשיש חלות אחוה נמי מצד האב שהקורבה שלמה דחל בה חלות שם משפחה אזי רק האיסור החמור של אשת אח מן האב בלבד חל ולא חל האיסור הקל של אשת אח מן האם. והא ראייה שקורבה מן האב ומן האם מהווה קורבה בפני עצמה ואינה שתי קורבות נפרדות מגמרא במכות יד. הדורשת איסור אחותו בת אביו ובת אמו מלמוד בפני עצמו ולא נאסרה משני האיסורים של אחותו בת אביו ואחותו בת אמו לבדם.

22 ויתכן ביאור אחר בתו"כ דס"ל שאשת אחיו מן האב ואשת אחיו מן האם מהוים חלות שם איסור ערוה אחד אלא שיש חומר בעונש אשת אחיו מן האב, וכדאשכחן באיסורים אחרים שיש עונש חמור בעיקר הלאו ולא באיסור הטפל הנכלל באותו לאו. ומה שהתו"כ ר"ל בקשר ליבום הוא שדין היבום תלוי בעונש החמור ובעיקר הלאו דאשת אחיו. ולפיכך רק אשת אחיו מן האב מתייבמת שעונשה חמור שנאסרה בעיקר הלאו דאשת אחיו. ולפי"ז אשת אחיו מן האב ומן האם מתייבמת שעונשה עונש חמור ובכל מקום שחל העונש החמור דאשת אחיו חל נמי היתר היבום, וצ"ע בזה.

23 מאידך שיטת הרמב"ם היא שאיסור אשת אח מן האב ואיסור אשת אח מן האם מהוים שם איסור ערוה אחת. ועלינו להגדיר לפי הרמב"ם את ההבדל שביניהם לענין יבום שרק אשת אחיו מן האב מתייבמת ולא אשת אחיו מן האם.

24 ונראה אליבא דהרמב"ם דהנ"מ ביניהן הוא בחלות שם אחוה כי האחוה של אחים מן האב שונה מהאחוה של אחים מן האם משום שרק באחים מן האב חל היחס של משפחה ולא באחים מן האם. ובנוגע ליבום רק אחוה שחלה מדין משפחה נחשבת לאחוה. אך כ"ז בנוגע למצות יבום, ואילו בנוגע לאיסור אשת אח כל חלות שם אחוה אוסרת - בין אחוה שחלה מדין משפחת אב ובין אחוה שחלה מדין שאר בשר מצד קורבת האם.

25 גמ'. יש זיקה ואין זיקה. יש לעיין בביאור המחלוקת שבין רב ושמואל בסוגיין דרב סובר אין זיקה ולכן ס"ל שיבם מותר בקרובות זקוקתו ומאידך שמואל סובר יש זיקה ולכן ס"ל שיבם אסור בקרובות זקוקתו. ולפום ריהטא פליגי בזה דשמואל סובר שזיקה מהוה חלות של אישות ורב ס"ל שזיקה אינה חלות אישות. ויפלא דלקמן דף צו. שיטותיהן הפוכות, דז"ל הגמרא שם: יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כאשת איש וכו' ובדרב המנונא קמיפלגי דאמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה דרב אמר הרי היא כאשת איש ומיפסלא בזנות, ושמואל אמר אינה כאשת איש ולא מיפסלא בזנות. וא"נ בקדושין תופסין ביבמה קמיפלגי דרב אמר הרי היא כאשת איש ולא תפסי בה קדושין ושמואל אמר אינה כאשת איש ותפסי בה קדושין עכ"ל, ויוצא משם שרב סובר שיש חלות אישות בזיקה ולפי' אין קידושין תופסין ביבמה לשוק ונאסרה כסוטה על היבם כשזינתה, ומאידך שמואל סובר שאין בזיקה חלות אישות ולכן קידושין תופסין ביבמה ולא נאסרה כסוטה, והסתירה תמוהה ומרפסין איגרי.

26 ונראה דבין לרב ובין לשמואל זיקה מהוה חלות אישות אלא דפליגי בגדר דין האישות דבזיקה, דהנה יש לחקור בחלות דין האישות דזיקה - האם האישות דזיקה הויא המשך האישות מהאח המת או"ד דמהוה חלות אישות חדשה מהיבם עצמו. ויעויין בחידושי הרמב"ן למסכתין לקמן דף נא. בד"ה והא שכתב וז"ל דר"ג סבר אין זיקה, וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימא דאגידי בכולא בית וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקדושי אחיו הלכך פסל כל הבית כאלו נתן אף לצרה ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום וכן מאמר על קדושי אחיו רמי, אבל רבנן סברי יש זיקה וגט לזיקה שלו תקינו חכמים הלכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו כו' עכ"ל. ומבואר מהרמב"ן שחקירתנו הוא יסוד המחלוקת שבין רב ושמואל. דאליבא דשמואל הסובר יש זיקה האישות שבזיקה חלה כאישות של היבם עצמו ואילו לרב דנקט אין זיקה האישות שבזיקה הויא המשך האישות דהאח המת.

27 ובהתאם לכך מבואר הא דפליגי רב ושמואל בדין קרובות זקוקתו. שמואל סובר יש זיקה ושהיבם הוי האוסר של הזקוקה מדין אשתו, ולפיכך ס"ל שהיבם נאסר בקרובות זקוקתו כי איסור קרובות אשתו חלים על הבעל במקום שהוא אוסר את אשתו על אחרים וכדאיתא לקמן דף צה. וז"ל קידשה הוא אוסרה והיא אסרתו ע"כ, ומשום שהיבם אוסר את זקוקתו על אחרים אף הוא נאסר בקרובותיה. ומאידך רב סובר שהאישות דזיקה הויא המשך אישות המת והיבם אינו האוסר של היבמה על אחרים, ומפני כך ס"ל שהיבם מותר בקרובות זקוקתו שאין היבם דומה לבעל אשת איש דעלמא האוסרה על אחרים. ובדרך זו אף מחלוקתם בדין צרת ערוה בזיקה מבוארת. לשמואל היבם אוסר זקוקתו ולכן חל דין צרת ערוה בזיקה, שהרי כמו שהיבם אוסר את אשתו גם אוסר את זקוקתו, ומשו"ה מצטרפין להיותן צרות זו לזו וחל איסור צרת ערוה. מאידך לרב הסובר אין זיקה לא חל איסור צרת ערוה, והטעם משום שהיבמה נאסרה לשוק מחמת האח המת ואילו אשת היבם נאסרה על אחרים מחמת היבם ולפיכך לא מצטרפות להיותן צרות זו לזו ובהתאם לכך לא חל חלות השם צרת ערוה.

28 ולפי"ז נראה שיש עוד נ"מ בין רב לשמואל בהגדרת האישות שבזיקה. דאליבא דרב דס"ל אין זיקה ושהאישות דזיקה הויא חלות אישות של המת ישנם קניני אישות ליבם ביבמתו. שהרי לאח המת היו קניני אישות וקנינים האלה עוברים ליבם במיתת האח. ומאידך אליבא דשמואל דס"ל יש זיקה ושאישות חדשה מן השמים חלה ליבם אין לו ליבם קניני אישות בזקוקתו שהרי האישות דזיקה חלה מאליה בלי מעשה קנין מצד היבם ולכן רק איסורי אישות חלין בלי קניני אישות. ובדרך זו אף מבוארת התמיהה מזה ששיטות רב ושמואל נתהפכו. דהנה יבמה לשוק הויא אחת מחייבי לאוין דעלמא ולא נאסרה באיסור כרת דעריות שאין בהן תפיסת קידושין, ובדין הוא שקידושין יחולו ביבמה לשוק כדין קידושין שחלין בחייבי לאוין דעלמא. אך אם יש ליבם קנין אישות ביבמתו אזי קנין האישות שלו מונע תפיסת קידושין ביבמתו. דבנוסף לדין אחד שאין קידושין תופסין בערוה יש דין שני שאין קידושין תופסין באשת איש מפני קנין האישות שיש לו לבעל באשתו. ובהתאם לכך אליבא דרב הסובר אין זיקה דהיינו שהאישות של המת מצטרפת ליבם, היבמה קנויה ליבם כמו שהיתה קנויה לאחיו המת, ואין קידושין תופסין בה מפני קנין האישות שיש לו ליבם. ומאידך אליבא דשמואל דס"ל יש זיקה ואין לו ליבם קנין אישות ביבמתו קידושי שוק תופסין בה כדין חייבי לאוין דעלמא שתופסין בהן קידושין.

29 ובכך נמי מבוארת את המחלוקת השניה שבין רב ושמואל בדין יבמה שזינתה, דנראה שאף האיסור דסוטה לבעלה תלוי בקנין האישות שיש לו בה ולא באיסור אשת איש בלבד, והוא משום שסוטה שזינתה אסורה על בעלה מפני שמעלה בו כלשון הכתוב בפרשת סוטה במדבר ה: יב ורק כשיש לבעל קנין בה וזינתה תחתיו מעלה בו ונאסרה עליו. ולפיכך לרב דס"ל אין זיקה ושיש ליבם קנין אישות בזקוקתו שקבל מהמת, כשהיבמה זינתה מעלה ביבם וחל דין סוטה ונאסרה עליו. ואילו אליבא דשמואל דס"ל יש זיקה ושאין ליבם קנין אישות ביבמתו, יבמה שזינתה לא נאסרה על היבם, שמאחר שאין ליבם קניני אישות ביבמתו לא מעלה בו כשזינתה ולא נאסרה עליו באיסור סוטה לבעלה.

30 ברם יעויין במס' נדרים דף עד. במחלוקת שבין התנאים האם יבם מפר את נדרי יבמתו, והגמרא רצתה לכתחילה לתלות את מחלוקתם בשאילת יש זיקה ואין זיקה. וצ"ע שהרי לפי מה שביארנו לכ"ע יש ליבם חלות אישות בזקוקתו אלא דפליגי רב ושמואל האם האישות חלה מחמת המת או. מחמת היבם, וא"כ עלינו להבין היאך זו נוגעת להפרת נדרים. ונראה שאף בהפרת נדרים רק הבעל האוסר את אשתו מפר את נדריה, ולכן אם יש זיקה והיבם אוסרה לשוק יכול גם הוא להפר את נדריה. ואילו למ"ד אין זיקה דס"ל שאין היבם אוסרה לשוק אינו מפר את נדריה, וקנין האישות שחל מהמת אינו משווה את היבם לבעלה לענין הפרת נדריה, כי היבם אינו אוסרה אלא המת אוסרה, ורק האוסר יכול להפר את נדריה.

31 ברם צ"ע דיעויין לקמן דף פט: שיבמה לא עדיפא מארוסה, ולכן יבם אינו מטמא ליבמתו ואינו יורשה, וקשה אליבא דרב דס"ל שקנייני אישות שהיו למת עוברים ליבם כשנפלה מהנשואין למה אינו מטמא לה ואינו יורשה, והרי אחיו המת היה מטמא לה והיה יורשה ולמה אין הדין כן ביבם.

32 ונראה דהנה שני קנינים חלין באשת איש: א קנין אירוסין; ב קנין נשואין. עיקר הקנין של אירוסין חל כדי לאוסרה לשוק ולמנוע קידושי אדם אחר. ואילו עיקר הקנין של נשואין חל כדי להכניסה לרשות הבעל לכל דיני אשת איש. ובכן י"ל שהקנין של זיקה אליבא דרב חל רק כדי לאוסרה על אחרים ולמנוע מהם תפיסת קידושין, ומ"מ הזקוקה אינה ברשות היבם, כי רק ע"י היבום חלה אישות דנשואין ונכנסת היבמה לרשות היבם ולביתו. ומפני כן אין היבם מטמא ליבמתו ואינו יורשה כי הקנין שלו דומה לקנין אירוסין ואינו דומה לקנין נשואין. ואע"פ שלאח המת היה קנין נשואין והיתה ברשותו מ"מ כשמת פקעה רשותו, וליבם חל רק קנין המת הנוגע לאיסור לשוק ולאי - תפיסת קידושין, אך היבמה איננה ברשותו בשעת הזיקה עד שייבמה.

33 ויש להוסיף ע"ז ביאור, שהרי מסתבר שקנין המת חל ליבם רק לענין דינים הנוגעים למצות היבום, למשל דין אי - תפיסת קידושין דיבמה לשוק שדין זה נוגע למצות היבום וגם דין איסור זנות ביבמה ודין סוטה ביבמה הנוגעים למצות היבום, ולפיכך דינים אלה חלים בזיקה. משא"כ דיני רשות הבעל באשתו הנשואה לו שאינם נוגעים למצות היבום, ולפיכך לא חלים בזיקה. בקיצור, האישות שבזיקה תלוי' במצות היבום שבזיקה, ודוקא דיני האישות הנוגעים למצות היבום חלים בזיקה ולא דיני אישות אחרים.

34 ולפי"ז יל"ע בדין פסול עדות דארוס לארוסתו רמב"ם פי"ג מהל' עדות הלי"ד האם חל ביבם בעדות יבמתו, כי פסול עדות אינו נוגע למצות היבום, ולפי המבואר בדבר שאינו נוגע ליבום לא העניקה התורה ליבם חלות אישות, ויתכן לפי"ז שיבם כשר להעיד עדות ליבמתו. אמנם יתכן שהשאילה הזו תלויה במחלוקת התנאים בנוגע להפרת נדרים דיבם ביבמתו נדרים דף עד. שגם זכות היבם להפר נדרים אינה נוגעת כ"כ למצות היבום, ומ"מ לכמה תנאים היבם מפר, וי"ל דה"ה שיפסל יבם לעדות היבמה, וצ"ע.

35 ב ביארנו שאף לרב דס"ל אין זיקה מ"מ יש חלות אישות בזיקת היבמה. ונראה להביא כמה ראיות לכך:

36 א יעויין בגמרא לעיל דף יא: ובסוטה דף ו. דמחזיר גרושתו וסוטה האסורות על המת אסורות נמי על היבם מק"ו "במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש", דלכאורה אם ננקוט דלמ"ד אין זיקה לית ליה ליבם אישות ביבמתו כלל הק"ו תמוה. שהרי נאסרה על המת משום קלקול האישות שיש לו בה אבל אין שום אישות ליבם ולמה תאסר. אלא מכאן שאף למ"ד אין זיקה יש ליבם חלות אישות ביבמתו ולכן ניתן לדון ק"ו שהיבמות האלו שאישות שלהן נאסרה על המת הזיקה אסורה נמי על היבם.

37 ב עוד ראייה עולה משיטת הרמב"ם פ"ו מהל' יבום הל"ח - י' המובאת למעלה בשיעורים שערוה פטורה מיבום ומחליצה משום שאינה בת אישות, ומשו"ה אינה בת זיקה דהויא חלות אישות. הרמב"ם אינו תולה את ביאורו בדין יש זיקה, ומשמע דס"ל דלכ"ע זהו יסוד הפטור. וכמו"כ כתב הרמב"ן לקמן דף כ. דערוה פטורה מזיקה משום שאינה בת קידושין ולכן מופקעת מזיקה. חזינן דאף למ"ד אין זיקה יש חלות אישות בזיקת היבמה.

38 ג עוד ראייה יוצאת מהדיון בגמרא לקמן דף נב: האם אמרינן מאמר עילוי זיקה קא רמי ושהכותב גט למאמרו ולא לזיקתו לא עשה ולא כלום דהו"ל כמגרש חצי אשה. ואם ננקוט דלמ"ד אין זיקה ליכא חלות אישות בזיקה צ"ע מהו ההו"א לומר דמאמר עילוי זיקה קא רמי, הרי מאמר מהוה חלות אישות ואילו למ"ד אין זיקה זיקה אינה חלות אישות כלל והיאך שייך בכלל לצרפן, ומוכח מזה דלכ"ע זיקה מהוה חלות אישות, ולכן יתכן דמאמר עילוי זיקה קא רמי ושחלות האישות שבמאמר מצטרפת עם חלות האישות שבזיקה.

39 ד ועוד ראייה מהא דתקינו רבנן שגט חל ופוסל יבמה וכדאיתא לקמן דף נ: וז"ל מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציאה וחליצה להוציאה ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר חליצה עכ"ל. ומכאן מוכח שיש חלות אישות בזיקת יבמין, שאם אין בזיקה חלות אישות כלל והיבמה זקוקה רק למצות חליצה בעלמא היאך שייך לדמות גט לחליצה, הרי חליצה מעשה מצוה בעלמא הוא וגט הוי מתיר ומפקיע של אישות דאשת איש. ומהשוואת גט לחליצה חזינן בעליל דלכ"ע יש חלות אישות בזיקה.

40 גמ'. ה"א הנ"מ בתרי אבל בחד יש זיקה. לכאורה צ"ע בהו"א זו, דכפי מה שביארנו על פי הרמב"ן לקמן נא. אין זיקה ר"ל שהאישות דהיבם ביבמתו הויא המשך אישות המת, ומאידך למ"ד יש זיקה אישות דזיקה הרי היא אישות היבם, וא"כ מהי הנ"מ בין יבם אחד לבין שנים, דממ"נ או שהאישות דזיקה חלה מהמת או לא.

41 ונראה דהס"ד לחלק בין יבם א' לבין שני יבמין לא בא לחלק בעצם חלות הזיקה האם הויא אישות מהמת או אישות מהיבם דבכל אופן למ"ד יש זיקה האישות שבזיקה הויא אישות היבם ולא של המת, אלא שכשיש ב' יבמין יש תרתי דסתרי לומר ששניהם הויין בעלי הזקוקה, וממילא הדין הוא ששניהם אינם בעליה ומותרים בקרובותיה. ומעין סברא זו נמצאת בגמרא בנדרים דף עד. בנוגע להפרת נדרים דר' יהושע סובר שרק יבם א' יפר ולא שני יבמין, דאע"פ דס"ל יש זיקה ומאמר קונה מ"מ אינו מפר "דמי איכא מידי דכי אתי אחוהי אסר עליה בביאה או בגיטה ומפר", ומבואר שכל יבם ויבם מפקיע את בעלות וזכות ההפרה של היבם השני ולכן שניהם אינם מפירים את נדריה. ברם למסקנת הסוגיא שלנו מ"ד יש זיקה ס"ל הכי אף בב' יבמין דלא איכפת לן בתרתי דסתרי. ונראה שרבי יהודה בן בתירה ושמואל ורב יהודה שפסקו הלכה כמותו שסובר יש זיקה בתרי לאסור אחותה יכול לסבור כרבי יהושע בנדרים שסובר שרק שומרת יבם אחד מפר ולא שני יבמים. דיש לומר שיש נ"מ בין הפרת נדרים לבין דיני אישות אחרים. כי הבעל שמפר את נדרי אשתו צ"ל בעל גמור, וכשיש שני יבמין א"א ששניהם יהיו בעלים גמורים לנדרים. ואילו בדיני זיקה אחרים כגון באיסורי קרובות לא איכפת לן בתרתי דסתרי, ואפילו בשני יבמים חל דין יש זיקה, וכל יבם ויבם נחשב לבעל האוסר את היבמה הזקוקה לו ובכן כל א' וא' מהיבמים נאסר בקרובות זקוקתו.

42 גמ'. שומרת יבם שמתה אסור באמה. שיטת הרמב"ם בקרובות זקוקתו.

43 כתב הרמב"ם פ"א מהל' יבום הלי"ג - י"ד וז"ל החולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה אסורות עליו, כגון אמה ובתה, וכן היא אסורה לבנו ולאחיו כו' כללו של דבר הרי היא כאשתו שגירשה. וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו אסור בקרובותיה כאילו היתה אשתו ומתה תחתיו. וכל האיסורין האלו מדבריהן. ומותר לאדם לישא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה. אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או בתה עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ לה ותסור זיקתו מעליה וישא אמה או בתה או שאר קרובותיה, אע"פ שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או יבם כמו שביארנו עכ"ל.

44 א עלינו לעיין בפסק הרמב"ם, הרי קרובות אשת איש אסורות על בעלה אחרי גירושיה, והרמב"ם פסק שאחרי חליצה רק קרובות החלוצה עצמה אסורות על החולץ מדרבנן גזירה אחרי גירושין שאסורות מדאורייתא, ואילו קרובות צרת חלוצתו מותרות ליבם, וצ"ע שהרי קודם החליצה היה אסור בהן מדין קרובות זקוקתו, ומ"ש אחרי חליצה שקרובות צרת חלוצתו הותרו ואילו אחרי גירושין הקרובות אסורות. ואין לומר דלמפרע פקעה הזיקה מצרת חלוצתו דהניחא לר"ל לעיל י: דס"ל דחייבין על הצרה כרת י"ל שכשחלץ פקע הזיקה למפרע ואילו אליבא דרבי יוחנן אינו חייב עליה כרת דס"ל דהזיקה לא פקעה למפרע והרי פסק הרמב"ם פ"א מהל' יבום הלי"ב כרבי יוחנן.

45 ויתכן שחליצה שונה מגט משום שחליצה חלה בתורת מתיר ואילו גט חל מדין קנין, ולכן י"ל שכמו שחליצה מתרת את היבמה לשוק ה"ה שמתרת את קרובות החלוצה וצרותיה על כל האחין, אלא שגזרו מדרבנן איסורי קרובות על החולץ והחלוצה לבדם. משא"כ גט שאינו חל כמתיר אלא כחלות קנין, כי ע"י הגט הבעל מקנה לגרושתו את קניני האישות וממילא הותרה הגרושה מכיון שקניני הבעל פקעו. ומפני דגירושין חל כקנין לא הותרו קרובות המגורשת. ומאידך בחליצה קרובותיה הותרו משום דחליצה חלה כמתיר. וראייה שגט חל מדין קנין וחליצה מדין מתיר נמצאת בדין שרק בן דעת בלבד יכול לכתוב גט לאשתו אבל לא שוטה פ"ג מהל' גירושין הלט"ו. ונראה שהטעם הוא משום שגט חל כקנין ולפיכך זקוק לדעת מקנה ושוטה שאינו בר דעת מקנה פסול עי' בגיטין דף כב:. ומאידך חליצת שוטה אינה חליצה מגזיה"כ דאיש כתיב בפרשה וכדאיתא לקמן דף קה: ולא מפני שאינו בן דעת. ונראה שהביאור הוא משום שחליצה אינה חלה כקנין אלא כמתיר בעלמא ולית בה דין דעת אלא כוונה בעלמא. עוד ראייה יש מהדיון בגמרא לקמן דף קה: בקטנה שחלצה אם חליצתה חליצה או לא, וגם בחרש וחרשת מבואר בגמרא לקמן דף קד: דלכו"ע הויא חליצתן חליצה אם לא משום דלאו בני קריאה נינהו, ולא אמרינן דכולן פסולין משום דלאו בני דעת נינהו. ונראה דחליצה אינה חלה כקנין אלא כמתיר ומשו"ה חליצה אינה זקוקה לדעת קנין אלא לכוונה בעלמא שחלה אף בחרש שוטה וקטן, שלא כבגט המהוה קנין.

46 אמנם כל זה בחליצה שחלה כמתיר. מאידך מיתת היבמה לא חלה כמתיר אלא כמפקיע, דאחרי מיתת היבמה ליתא ליבמה שתחול בה זיקה וממילא הזיקה פקעה. אך קרובותיה לא הותרו כבחליצה מכיון דליכא מתיר.

47 ב יעויין בירושלמי ריש פ"ג למסכתין דס"ל דקרובות זקוקתו אסורות בחייה כל זמן שהיא זקוקה, ואילו לאחר מיתת הזקוקה היבם הותר בקרובותיה. ועלינו להבין שיטה זו. ועוד יל"ע דמלשונו של הרמב"ם משמע דס"ל דהאיסור של היבם בקרובות זקוקתו בחייה חל מדאורייתא ואילו האיסור דקרובותיה לאחר מיתתה חל רק מדרבנן, שהביא ברישא איסור קרובות זקוקתו לאחר מיתה וכתב שכל האיסורים האלו הויין מדרבנן ואח"כ הביא בסיפא שיש איסור דקרובות זקוקתו בחייה ולא פירש שהוא איסור שחל רק מדרבנן ומדלא כללם ביחד משמע שהוא מן התורה. וצ"ע מ"ש זה מזה שהרי קרובות אשתו דעלמא אסורות מדאורייתא בין בחייה ובין לאחר מיתתה.

48 ונראה דהירושלמי והרמב"ם ס"ל שרק זיקה שלבסוף נגמרת בקיום מצוה הויא זיקה האוסרת את היבם בקרובות הזקוקה מדאורייתא, משא"כ זיקה שלא באה לקיום מצוה לבסוף פקעה למפרע וקרובות היבמה מותרות. ולפיכך אם היבמה מתה שלא נגמרה הזיקה במצות חליצה או יבום הזיקה פקעה למפרע. ובכן איסורי קרובות זקוקתו נפקעים למפרע מן התורה, בין אליבא דהירושלמי ובין אליבא דהרמב"ם, אלא דאליבא דהרמב"ם איסור קרובות זקוקתו חל מדרבנן ואילו לירושלמי הקרובות הותרו לגמרי.

49 ברם צ"ע בזה דלכאורה הפקעת הזיקה למפרע תלויה במחלוקת בין ר' יוחנן ובין ר"ל לעיל דף י: - יא. ועיי"ש בשיעורים דפליגי האם אחרי חליצה ויבום האחין והצרות האחרים חייבין כרת או לא כיון שהם לא קיימו את מצוות החליצה והיבום. והרמב"ם פ"א מהל' יבום הלי"ב פסק דליכא כרת, כלומר דס"ל דההיתר אשת אח לא פקע למפרע מהאחין והצרות אף על פי שלא באו לידי קיום המצוה בסוף, וא"כ צ"ע למה פסק הרמב"ם שעם מיתת היבמה איסור הקרובות פקע למפרע מדאורייתא. ונראה דחלות האישות דזיקה אוסרת את הקרובות על היבם, וס"ל לרמב"ם שבמתה היבמה מכיון דליכא קיום מצוה, האישות דזיקה פקעה למפרע וקרובותיה מותרות. ואילו בנוגע לזיקה שחלה להתיר את האיסור דאשת אח פסק הרמב"ם דלא פקעה למפרע. והביאור דבנוגע להאישות דזיקה בדליכא קיום מצות יבום וחליצה לבסוף האישות פקעה למפרע, ולכן אם הזקוקה מתה קרובותיה הותרו מדאורייתא. מ"מ עיקר הנפילה ליבום שהתירה את האיסור דאשת אח לא פקעה למפרע, והאחים והצרות שהותרו בשעת הנפילה אינן חייבין כרת הגם שלא קיימו את מצוות חליצה ויבום לבסוף, כי היתר הנפילה לא פקע.

50 א"נ י"ל דשאני התם דהיבם והיבמה עושים את שליחותא דהאחין והצרות, ובכן אף האחין והצרות מקיימים את מצוות החליצה והיבום, ולפיכך הזיקה לא פקעה מהם למפרע. משא"כ כאן שהיבמה מתה שמצוות חליצה ויבום לא נתקיימו כלל ולכן הזיקה פקעה למפרע.

51 ג ויל"ע אליבא דהירושלמי מהו הדין של הזקוקה בקרובות היבם כשהיבם מת בלי יבום וחליצה, די"ל שאף כאן הזיקה פקעה למפרע כמו שפקעה כשמתה היבמה כיון דהזיקה לא נגמרה ביבום ובחליצה. ומאידך יעויין בשיעורים לקמן דף ל. שביארנו דאליבא דכמה ראשונים למ"ד יש זיקה כשיבם מת הזקוקה נופלת מכוחו לאחים אחרים ליבום. וכשהאח השני מייבם או חולץ יש קיום מצוה לזיקת היבם שמת, ולכן איסורי קרובותיו שחלו על הזקוקה בחייו לא הותרו במיתת היבם כי זיקתו לא פקעה למפרע, וצ"ע בזה.

52 ד ברם יעויין בתוס' לפנינו בדף יז: ד"ה ולימא ולקמן בדף יח: ד"ה אומרים בדין דר' יהודה בן בתירא לקמן דף מא. שדנו בשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה דאומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה, וקובעים בתוס' שהרבנן חולקים על ריב"ב וסברי שכשקידש היבם את אחותה הזקוקה נעשה ערוה על היבם ונפטרה מזיקתו, והיבם הותר באחותה ויכול לכונסה מיד. ותוס' העלו צד לומר דהרבנן אף סוברים יש זיקה ומ"מ אחותה מותרת ליבם כי הפקעת הזיקה מהזקוקה מפני חלות שם ערוה מפקיעה את האיסור דקרובות זקוקתו. וצ"ע דמ"ש הפקעת הזיקה מפני חלות שם ערוה מהפקעת הזיקה ע"י מיתת הזקוקה, והרי בשתיהן ליכא חלות מתיר, ודומה איפוא לגירושין דעלמא המפקיע אישות בלי חלות מתיר ובהתאם לכך קרובות הגרושה אסורות אף אחרי הגירושין, וא"כ הוא הדין היה צ"ל שכשהזקוקה נעשה ערוה שקרובותיה עדיין תהיינה אסורות על היבם, דמ"ש חלות דין ערוה ממיתה.

53 ונראה דשאני ערוה ממיתה, כי במיתה הדין הוא שהגברא דיבמה חסרה והזיקה פקעה ממילא, ולכן עוד חל איסור הקרובות בדומה לגט, שאחרי קנין הגירושין חסרה הגברא דאשת איש והקרובות עדיין אסורות. משא"כ חלות שם ערוה שחל כמפקיע של הזיקה, ולכן כמו שחלות דין ערוה מפקיע את הזיקה מפקיע נמי את איסורי הקרובות שחלו מחמת הזיקה. ונראה דחלות דין ערוה מפקיע את הזיקה למפרע ולכן קרובותיה הותרו, משא"כ במיתה שהזיקה פקעה ממילא אך רק מכאן ולהבא ולכן קרובותיה אסורות. מאידך בחליצה דחל כמתיר הותרו כל קרובותיה אף מכאן ולהבא, ודו"ק.

54 ועוד יש לומר שערוה גם כן מתיר ופוטר את הזקוקה לשוק ודומה איפוא לחליצה שמתרת את הזקוקה וקרובותיה.

55 ה ולפי הירושלמי דס"ל שאחרי מיתת הזקוקה כל קרובותיה הותרו הרי ביארנו דס"ל שזיקה שלא נגמרה בקיום מצות יבום וחליצה פקעה למפרע. אך י"ל באופן אחר דס"ל שהזיקה פקעה בשעת מיתה מכאן ולהבא ולא למפרע. אלא דהירושלמי סובר שהאיסור דקרובות תלוי בזיקה שחלה בפועל וכשפקעה הזיקה מכאן ולהבא אף הקרובות הותרו. ובביאור דין זה דמ"ש מקרובות אשתו האסורות לעולם נראה דשאני איסור קרובות זקוקתו מאיסורי קרובות אשתו, כי קרובות אשתו נאסרו באיסורי כרת ושם ערוה שחל בגברא ומהווים חלות איסורי ערוה לעצמן, ולכן אין איסורן תלוי בחלות איסור אשת איש בפועל. ובהתאם לכך אף אחרי גירושין אע"פ דהאיסור דאשת איש פקע מ"מ קרובותיה אסורות. משא"כ קרובות זקוקתו שאינן אסורות באיסורי כרת דעריות בפני עצמן, אלא שהאיסור דיבמה לשוק, האוסר את היבמה מדין אישות דזיקה אוסר נמי את קרובותיה על היבם. ברם מאחר שכולן נאסרו מכח השם איסור של היבמה לשוק כשעיקר האיסור דיבמה לשוק פקע במיתתה, כל דיני היבמה התלויים בזיקה ואף האיסורים דקרובות זקוקתו נמי נפקעים, וכל קרובות זקוקתו איפוא הותרו ליבם במיתת זקוקתו - שלא כדין קרובות אשתו.

2 נדה פתח ↗

מַתְנִי' בְּנוֹת כּוּתִים נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן, וְהַכּוּתִים מְטַמְּאִים מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת,

4 שבת פתח ↗

וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: דַּוְקָא הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח — אֲבָל תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּין הַגּוֹיִם וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם — פָּטוּר. מֵיתִיבִי: כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשַּׁבָּת: כׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. כֵּיצַד? — תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בֵּין הַגּוֹיִם, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְחַיָּיב עַל הַדָּם אַחַת, וְעַל הַחֵלֶב אַחַת, וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה אַחַת, וּמוֹנְבַּז פּוֹטֵר.

5 קידושין פתח ↗

״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״. וְאֵימָא, לְכוּלַּהּ מִילְּתָא כְּאִשָּׁה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְיִבְּמָהּ״ – בִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ וְאֵין כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ.

7 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

הַמַּאֲמָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בּוֹ אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאֵינָהּ נִתֶּרֶת לְזָר אֶלָּא בַּחֲלִיצָה: כֵּיצַד. הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִבְעל צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט שֶׁהֲרֵי נִתְקַדְּשָׁה לוֹ. וְצָרִיךְ לַחֲלֹץ לָהּ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ לְזָר. שֶׁאֵין הַיְבָמָה נִתֶּרֶת לְזָר אֶלָּא אַחַר בְּעִילַת הַיָּבָם אוֹ אַחַר חֲלִיצָה. אֲבָל הַגֵּט פּוֹסְלָהּ לְיִבּוּם וְאֵינוֹ מַתִּירָהּ לְזָר. וְהַמַּאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה בָּהּ קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ הַבְּעִילָה:

11 בבא בתרא פתח ↗

וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מָצֵי אֲמַר: מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָאָתֵינָא – וּבִמְקוֹם אָב קָאֵימְנָא!

14 קידושין פתח ↗

בָּתֵּי חֲצֵרִים וּשְׂדֵה אֲחוּזָּה בְּהֶדְיָא כְּתִיב: ״עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב״! כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְקָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם, הָכִי נָמֵי לְקָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם.

16 רש"י על סנהדרין פתח ↗

מן האב יקיים - דלא נאסר איסור אחוה בבני נח אלא מן האם דכתיב בראשית כ׳:י״ב וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי אלמא בת האב שריא להו ובת האם לא שריא להו:

21 מכות פתח ↗

וְאִידָּךְ, ״אֲחוֹתוֹ״ דְּסֵיפָא לְמָה לִי? לְחַיְּיבוֹ עַל אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו וּבַת אִמּוֹ, לוֹמַר שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין.

26 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

תוס' ד"ה ר' שמעון אומר. וז"ל ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת עכ"ל. דבריהם צריכים ביאור. ונראה לפרש את כוונתם דתוס' סוברים דאליבא דרב האיסור דסוטה לבעלה והאיסור דסוטה ליבם מהוים חלות שם איסור אחד, איסור "טומאה" שחל מדאורייתא על הבעל ועל היבם ביחד. ויתכן שהסבר הדבר הוא שאישות הבעל וזיקת היבם מהוות חלות אישות אחת דהזיקה הויא המשך של אישות הבעל340עיין בשיעורים לקמן יז ב בענין יש זיקה ואין זיקה.. וממילא חלות שם טומאת סוטה לבעלה הויא אותה חלות שם טומאת סוטה ליבם. ולפיכך סוטה דרבנן האסורה על בעלה בשם "טומאה" מדרבנן, אסורה אף על היבם מדרבנן, כי אותו חלות שם איסור טומאה מדרבנן חל לאסור את שניהם. משא"כ במשנה דמס' סוטה האומרת שסוטה ספק חולצת ולא מתייבמת ואוסרת סוטה ליבם בשם איסור בפני עצמו, דהיינו האיסור של "לאיש אחר ולא ליבם" וכדאיתא בגמ' סוטה ה:, שאינו אותו שם איסור "טומאה" האוסרתה על בעלה. ובכן האיסור לבעל והאיסור ליבם הויין שני שמות ואינם חלות שם אחת. ומשו"ה ניתן לחלק ולומר שהחכמים גזרו איסור "טומאה" על בעלה מדרבנן ולא גזרו איסור "לאיש אחר" על היבם341עיין בשיעורים למעלה בתוס' ד"ה צרת סוטה, וביאור רבינו זצ"ל כאן אזיל כפי גירסת הב"ח לעיל שם בסוף דברי התוס' וכסברת הגר"ח זצ"ל שאיסור סוטה ספק חלות שם איסור בפני עצמו הוא שאין בו לידת הספק של זנות, וזהו יסוד הסוגיא דבמס' סוטה. ולכן אין גוזרים בסוטה מדרבנן שתאסר ליבם. משא"כ אליבא דרב בסוגיין בנוגע לסוטה ודאי שמשום דהוי איסור ודאי גזרינן אף בדרבנן.. 7 בא"ד. ופריך מהא דקאמר ר"ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה ויבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה, וכ"ת ממ"נ תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבה כסוטה א"כ שפיר פטרה צרתה, דמסתבר ליה להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה עכ"ל. מתוס' משמע שהשקלא וטריא בסוגיא תלויה בממ"נ שהתוס' הביאו, שקושית הגמרא לא קיבלה את הממ"נ, ולכן הקשה שאין לה לפטור צרתה. ושתירוץ הגמרא קיבלה אותה, ולכן לאחר שחלץ לסוטה דרבנן ממ"נ צרתה פטורה. ועלינו להבין מהו הדיון אם לקבל את הממ"נ או לא.

30 נדרים פתח ↗

גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר אֵין זִיקָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר יֵשׁ זִיקָה. אֶלָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַאי טַעְמֵיהּ? אִי יֵשׁ זִיקָה, אֵין בְּרֵירָה.

36 סוטה פתח ↗

רָבָא אָמַר, קַל וָחוֹמֶר: אִם נֶאֶסְרָה בַּמּוּתָּר לָהּ — בָּאָסוּר לָהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

39 קידושין פתח ↗

וּתְהֵא אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה יְבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט – יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה, זוֹ, שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט – אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה? אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.

41 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, בֵּין לְיָבָם אֶחָד, בֵּין לִשְׁנֵי יְבָמִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָפֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לְאֶחָד, אֲבָל לֹא לִשְׁנַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם אִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ — הֲרֵי הוּא מֵיפֵר נְדָרֶיהָ, אִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם — אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּפֵר נְדָרֶיהָ? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ — שֶׁאֵין לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת, תֹּאמַר בְּאִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת?! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עֲקִיבָא, דְּבָרֶיךָ בִּשְׁנֵי יְבָמִין, מָה אַתָּה מֵשִׁיב עַל יָבָם אֶחָד? אָמַר לוֹ: אֵין הַיְּבָמָה גְּמוּרָה לַיָּבָם כְּשֵׁם שֶׁהָאֲרוּסָה גְּמוּרָה לְאִישָׁהּ. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר אֵין זִיקָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר יֵשׁ זִיקָה. אֶלָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַאי טַעְמֵיהּ? אִי יֵשׁ זִיקָה, אֵין בְּרֵירָה. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כְּגוֹן שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּבֵית שַׁמַּאי, דְּאָמְרִי: מַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לְךָ: הָנֵי מִילֵּי בְּחַד יָבָם, אֲבָל בִּשְׁנֵי יְבָמִין — לָא. מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּכִי אָתֵי אֲחוּהִי אָסַר עֲלֵיהּ בְּבִיאָה, אוֹ בְּגִיטָּא וּמֵפֵר? וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֵין זִיקָה. וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי אֵין קוֹנֶה אֶלָּא לִדְחוֹת בַּצָּרָה. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁעָמַד בַּדִּין, וְאִיתְחַיֵּיב לָהּ מְזוֹנוֹת, וְכִדְרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: דְּאָמַר כׇּל הַנּוֹדֶרֶת — עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת.

43 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו כָּךְ קְרוֹבוֹתֶיהָ אֲסוּרוֹת עָלָיו. כְּגוֹן אִמָּהּ וּבִתָּהּ. וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לִבְנוֹ וּלְאֶחָיו. וַאֲפִלּוּ שְׁנִיּוֹת שֶׁלָּהּ אֲסוּרוֹת כְּגוֹן בַּת בַּת בִּתָּהּ. וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לְבֶן בֶּן בְּנוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ. וְכֵן אִם מֵתָה יְבִמְתּוֹ וַעֲדַיִן הִיא זְקוּקָה לוֹ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ כְּאִלּוּ הָיְתָה אִשְׁתּוֹ וּמֵתָה תַּחְתָּיו. וְכָל הָאִסּוּרִין הָאֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן. וּמֻתָּר אָדָם לִשָּׂא אֲחוֹת צָרַת חֲלוּצָתוֹ וּשְׁאָר קְרוֹבוֹתֶיהָ: אָסוּר לְיָבָם לִשָּׂא קְרוֹבַת זְקוּקָתוֹ כְּגוֹן אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ עַד שֶׁיְּיַבֵּם אֶחָד מֵאֶחָיו לָהּ אוֹ יַחֲלֹץ לָהּ וְתָסוּר זִקָּתוֹ מֵעָלֶיהָ וְיִשָּׂא אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ אוֹ שְׁאָר קְרוֹבוֹתֶיהָ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כֻּלָּן אֲסוּרוֹת עַל אָחִיו שֶׁחָלַץ אוֹ יִבֵּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

44 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ נֶאֶסְרוּ צָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין וְאִם בָּא הוּא אוֹ אֶחָד מֵהָאַחִין עַל צָרָתָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כה ה ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״‎‎ וְלֹא עָלֶיהָ וְעַל צָרָתָהּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה. וְכֵן הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ נֶאֶסְרָה הַחֲלוּצָה הִיא וְכָל צָרוֹתֶיהָ עַל הַחוֹלֵץ וְעַל שְׁאָר אַחִין. וְכֻלָּן אֲסוּרוֹת עֲלֵיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּשְׁנִיּוֹת. שֶׁמֵּאַחַר שֶׁמֵּת אָחִיו בְּלֹא וָלָד נִסְתַּלֵּק אִסּוּר עֶרְוָה מֵעַל כָּל נָשָׁיו לְפִיכָךְ תּוֹפְסִין בָּהֶן הַקִּדּוּשִׁין כִּשְׁנִיּוֹת:

45 גיטין פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא לְאַלְתַּר, אֲבָל מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים – לָא; חָיְישִׁינַן דִּילְמָא הֲוָה בֵּיהּ תְּנָאָה וְזַיֵּיפְתֵּיהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים; דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה בֵּיהּ תְּנַאי – מִידְכָּר דְּכִירִי. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת – לָא, דִּכְתִיב: ״וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בִּשְׁטָרוֹת. וְהָכְתִיב: ״לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״! הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו. גְּמָ׳ וְהָא לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ! אָמַר רַב הוּנָא:

49 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

54 חידושי רמב"ן על יבמות פתח ↗

« רשימות שיעורים על יבמות ט״ז ע״ב רשימות שיעורים על יבמות י״ח ע״א »